אחרי הפגישה טראמפ–נתניהו: רגע מבחן או מחזור מחדש של המשבר?

מה שקרה בפגישה האחרונה בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו אינו סתם תחנה פרוטוקולארית ביחסים פוליטיים מבוססים, אלא הוא ביטוי אינטנסיבי למבוי סתום אסטרטגי שמולו עומד הפרויקט הישראלי–האמריקאי בשלב שאחרי מלחמת ההשמדה על עזה. מבוי סתום שלא קשור רק לעתיד המלחמה, אלא גם לעתיד האזור, ולגבולות היכולת להמשיך לנהל את הסכסוך באותן מכניקות ישנות.

בניגוד לרושם השולט, אין הליבה של ההבדל בין טראמפ לנתניהו נמצאת במחלוקת אידיאולוגית או פיצול פוליטי, אלא בהבדל הולך ומתרקם סביב תזמון המעבר מהמלחמה לאחר מכן, ותנאי המעבר הזה ומגבלותיו. טראמפ, שחוזר לבית הלבן עם מנטליות של איש עסקים, רואה את המלחמה בעזה כנטל פוליטי ואסטרטגי, שמאיים על יכולתו לסדר מחדש את סדרי העדיפות הבינלאומיים והאזוריים. בנימין נתניהו רואה בכך הזדמנות אחרונה לשחזור הישרדותו הפוליטית, גם אם במחיר הארכת הזמן של ההרס והעמקת הבידוד.

טראמפ, שנראה רציני במעבר למה שהוא מכנה "השלב השני" מתוכנתו הארוכת טווח, לא עושה זאת ממניע מוסרי או מחויבות לזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, אלא מתוך חישובים פרגמטיים טהורים; סיום מלחמה פתוחה בלי אופק, והבאת עובדות כוח, והפיכת מסלול הבניה לתנאי שמחבר את האזור למערכת היציבות האמריקאית. השלב הזה, כפי שמתווה בוושינגטון, לא מתכוון למדינה פלסטינית ריבונית, אלא לישות חסרת משמעות פוליטית, שמנוהלת מבחינה ביטחונית, ומקובלת אזרחית.

אולם, התמונה הזו מתעמתת ישירות עם מכשול נתניהו. האיש אינו יכול ואינו מוכשר, פוליטית ואישית, לקבל כל נוסחה שתובן כהפסקת המלחמה או נסיגה ישראלית ברורה מעזה. לא בגלל שהוא דוחה זאת עקרונית בלבד, אלא כי כל צעד מסוג זה אומר פיצול הקואליציה שלו, נפילת ממשלתו, ואולי את יציאתו הסופית מהנוף הפוליטי. מכאן, נתניהו ממשיך במדיניות רכישת זמן על ידי הארכת המלחמה, והפקעת המיזמים מתוכנם, וההימור על התדרדרות הלחצים הבינלאומיים.

בין ניהול העלויות לדרישות שאחרי המלחמה: היכן עומדים הפלסטינים?

בהקשר הזה, השיח על "מחלוקות" בין השניים הוא מדויק כמו שהוא מטעה. כן, יש מתח אמיתי, אך הוא מתח בתוך הפרויקט עצמו, ולא מחוצה לו. טראמפ רוצה לעבור לאחרי המלחמה, ונתניהו רוצה להישאר בתוכה זמן רב ככל האפשר. שניהם אינם מאמצים פרויקט שמוביל לשחרור הפלסטינים, ומאפשר להם לקבוע את עתידם, אך הם חלוקים על ניהול העלויות.

בעיצומם של ההבדלים האמריקניים–ישראלים, עולה השאלה הדוחקת ביותר; היכן עומדים הפלסטינים ומה הם עושים?

והתשובה הכואבת היא שהעמדה הפלסטינית עדיין אסירה של מצב המתנה, והימור על "הסתירות של אחרים", במקום להשקיע בהן באופן מעשי. היעדר המיזם הפלסטיני לא ממלא את החלל, אלא אחרים ממלאים אותו בהתאם לאינטרסים שלהם, ולעיתים קרובות על חשבון העניין הלאומי והקיום של החברה הפלסטינית שמשלמת, ועדיין, את המחיר של האגרסיביות הישראלית וחיסרון של תפקיד פוליטי פלסטיני פעיל.

אחרי הפגישה: מי ימלא את החלל הפוליטי?

הקמת ממשלת הסכמה לאומית פלסטינית, עם תוכנית פוליטית ברורה, ומוסדות מאחדים, איננה כבר תענוג פוליטי ולא תגובה מוסרית בלבד, אלא הפכה לכלי אסטרטגי שיכול להקשות על החישובים האמריקאיים והישראליים יחד. ממשלה מסוג זה לא תסלק את הכיבוש, אבל היא תעביר את הפלסטינים ממצב של מקבלי המתנה המוחזקים באשליה למצב של פועלים, ותفرض את עצמה כצד שלא ניתן להתעלם ממנו בכל מסלול "ליום שאחרי", ותביך את וושינגטון בפני נאום שלה על היציבות והבניה מחדש.

לא רק זאת, אלא יוזמה פלסטינית רצינית יכולה לעמיק את הפער הקיים כבר בין טראמפ לנתניהו. טראמפ, המבקש לצאת מהמלחמה, זקוק לשותף פלסטיני שיכול להקשות על תוכניות נתניהו, דבר שהאחרון חושש במיוחד מה יכול להצליח מערכת פלסטינית כזו במניעת בידוד רצועת עזה והפרדתה מהגדה الغربية ומה זה מעיד על חידוש המסלול של השגת זכות ההגדרה העצמית והגשמת מדינת פלסטין על האדמות הכבושות מאז 1967, שבירתה ירושלים.

לעומת זאת, ערביות, אפשרויות ההשפעה תמיד היו קיימות, אך הרצון עדיין מהסס. המדינות הערביות מחזיקות בקלפים אמיתיים של לחצים נגד המשחק הישראלי, אך עדיין מתמודדות עם וושינגטון בתפיסה של תגובה ולא יוזמה. ללא עמדה פלסטינית מאוחדת, הקלפים הללו נשארים מפוזרים, יכולים לשמש באופן חלקי, ולא להשפיע באופן מכריע.

הזמן הנוכחי, בכל מורכבותו, נושא הזדמנות פוליטית נדירה, אך היא אינה אוטומטית. הפער בין טראמפ לנתניהו אינו אשליה, אך הוא לא יהפוך להצלחה פלסטינית אם הפלסטינים לא יידעו לנצל אותו. המעבר ממדיניות המתנה למדיניות יוזמה איננה כבר אפשרות טקטית, אלא חובה לאומית דחופה, לא רק להגנה על העניין, אלא גם על החברה הפלסטינית עצמה, שמשלמת את המחיר של הכיבוש, ההפרדה, וחיסרון ההחלטה בו זמנית.

בסופו של דבר, כבר לא ניתן לקבל שכך הפלסטינים יישארו אסירי מצב הצופה בסכסוך של אחרים, או חטופים של חישובים שאינם מנוהלים בידיהם. הרחוב הפלסטיני, וכוחותיו החברתיים החיוניים של מחאות צעירים וחברתיות, ופעילויות ציבוריות ומקומיות ודמויות לאומיות חזקות בעמדותיהם וכל מי ששואף לשינוי, מוזמנים היום לשבור את מעגל ההמתנה ולضغط באופן משמעותי לעבר בניית הפעולה הפוליטית הלאומית. היעדר המיזם הפלסטיני לא יזרה את עמנו מהסכסוך, אלא יותיר אותו עירום בפני אגרסיביות ישראלית משתוללת, ומיזמים שמתכוונים להיווצר מעל ראשיו. השבת התפקיד אינה מתחילה מסיסמאות, אלא מאכיפת עדיפות של אחדות, ונשיאה באחריות, וייצוג אמיתי, כשלב הכרחי להגן על החברה לפני העניין, ולחולל את הקורבנות של עזה וכל פלסטין מכניסת אנושית פתוחה לכוח פוליטי פעיל. ברגע הזה, השקט לשם העניין הוא שיתוף פעולה, וההמתנה היא הפסד בטוח, בעוד היוזמה בלבד היא הדרך היחידה להשיג מקום לפלסטינים על שולחן שמתחילים לנסח מחדש.

בעולם שמוקם מחדש בכוח, אין מקום למי שמחכה לצדק של אחרים, אלא רק למי שמבצע את עצמו כצד שלא ניתן להתעלם ממנו.