עזה: בין מבוי הסתום של ההצלה לבין חובת השחרור הלאומי

שאלת השלטון ברצועת עזה הפכה לא רק לנושא מנהלי או טכני, אלא לבעיה פוליטית ומוסרית מורכבת, שבהן נפגשות הנתונים העובדתיים וההנחות עם התוכניות הישראליות ועם תוכניות טראמפ. בלב המשבר הזה, השאלה אינה כבר מי שולט בעזה? אלא: האם קיימת אפשרות ממשית להציל את תושביה מהאסון המורכב וליצור תנאי יציבות אנושית ונתיב פוליטי שיסיים את הכיבוש?

המכשולים הישראליים: השהיית הסיוע והמשך ההגמוניה

כל תפיסה של שלטון בעזה נתקלת במכשולים מבניים מתודרגים. העמדה הישראלית מתמקדת בהשהיית הסיוע ובמניעת השיקום, כדי לשמור את האופציה של העקירה כמטרה מוצהרת אך נוכחת במדיניות ובצעדים. בכך מתרוקנת רעיון השלטון מתוכנו; כי אין שלטון ממשי אפשרי ללא שליטה בנתיבים ובמשאבים ובחופש תנועה, וכל אלו מרכיבים שישראל פועלת לחסל אותם בצורה שיטתית.

המוקד הפלסטיני

הרשות הלאומית: הלגיטימציה הסמלית מול האחריות

הרשות הפלסטינית נוטה להתמקד בשיקום הכוח הסמלי שלה ברצועה ובפינוי חמאס, יותר מאשר במתן תשובות מעשיות לצרכים האנושיים של הציבור. גישה זו מתנגשת עם העמדה הישראלית שמונעת את הפעלת השלטון בפועל, ועם העמדה הערבית שמציבה תנאים לרשות "נאמנה" לשיקום מבלי להבטיח ריבונות או הסכמה לאומית.

חמאס: סמליות ההישרדות או עדיפות המולדת

חמאס מתמודדת עם הישרדותה בעזה כסמל לניצחון פוליטי ומוסרי, אך זה מתהפך לעומס אנושי כאשר הסמליות מובילה על העדיפויות הלאומיות של העם ושל חיי הציבור ברצועה. שלטון בלי כלים פיזיים ומוסדיים הופך לחלק ממבוי סתום בניהול האסון, אינו אמצעי לסיכול האוכלוסייה, ולא כלי להצלתם, ושאלת הגורל הלאומי נותרת ללא תשובה.

האפשרויות האסטרטגיות: חמאס והרשות

לאור מלחמת ההשמדה ומה שהביאה הרס ושבר במבנים הפוליטיים, חמאס והרשות ניצבות בפני צומת שאינו יכול לאפשר ניהול זמן או סיבוב משבר. המשך חמאס במאבק הצבאי באופנה הנוכחית מאריך את הסבל האנושי והבנייה בלי אופק פוליטי, בעוד שהסכמה לסדרים מוכה עשויה להפחית את תפקידה בהדרגה מול הרדמה פריכה ושיקום מותנה. מן הצד השני, הסתפקות הרשות בניהול המשבר במסגרת הקיימת או באי הכללות בסדרי מה לאחר מלחמה מבלי שיש לה ייפוי כוח לאומי כולל, מקבע את הניסיון והופכת אותה לרשות מנהלית שמנהלת תוצאות הכיבוש במקום להתמודד איתו פוליטית.

הוא בולט כפתרון היותר יעיל ואחראי בהשתתפות שתי הצדדים במנהיגות לאומית משותפת שהיא אחת מהותיה המהותיות של ממשלת הסכמות הלאומית, שתנהל את הסיוע והשיקום ותאחד את המוסדות, ותשים את החלטת המלחמה והשלום תחת מסגרת פלסטינית אחת, דבר שיעצור את הדימום וימנע הלכויות מהחוץ, ויחזיר את הנושא הפלסטיני לנתיב פוליטי ולשחרור כולל.

אתגר הדחייה הישראלית: האחדות והאחריות כמשוואה לשינוי

הבעיה הגדולה ביותר המונחת בפני כל פורמט מעבר פלסטיני בעזה היא העמדה הישראלית המתנגדת, השואפת למנוע כל עצמאות ממשית בהחלטה או בשליטה על המשאבים. בהקשר הזה, ניכרות נציגי הכוח הפלסטיני העיקריות הנמצאות באחדות הלאומית, ברצינות בניהול ובאחריות מוסרית ופוליטית.

האחדות הלאומית, באמצעות מנהיגות קהילתית משותפת וממשלת הסכמות לאומית אחת ולא מפלגתית, מספקת מסגרת יציבה שקשה לפרוץ, כי היא הופכת כל ניסיון ישראלי לכפות תנאים חד-צדדיים למאבק מול ההסכמה הפלסטינית הפנימית. אולם הרצינות והאחריות בניהול השלב, תוך הנחת הצרכים האנושיים והפוליטיים מעל לחישובי שליטה או סמליות, מעניקה לקהילה הבינלאומית הזדמנות לקבל את הפורמט הזה כמסגרת אמיתית ונאמנה להיכנס ולהשתקם, ולא רק כאשר מדובר ברטוריקה סמלית או מפלגתית.

בקיצור, ניתן לשבור חלקית או להקל את השפעת הדחייה הישראלית על ידי בניית יסודות מוצקים ללגיטימיות הפנימית הפלסטינית, והגשת ניהול אחראי ושקוף, והבטחת מחויבות בינלאומית ברורה להגן על הפורמט המעברי, כך שהרצועה תוכל להיות מקום לבניית השלטון הפוליטי והאנושי מחדש, ולא רק זירה מתמשכת לסכסוך.

העמדה הערבית: המימון בין תמיכה לאינטרסים

העמדה הערבית מורכבת: ישנה נכונות להציע מימון לסיוע ולשיקום, אך היא מותנת בנוכחות רשות חלופית לחמאס, עם מחויבות פוליטית מוגדרת כדי להבטיח שליטה על המשאבים. מימון זה לא מציע תפיסה מעשית כיצד להקים רשות חלופית עם יכולת ממשית ולגיטימציה פנימית, ומסתפק בדרישה סמלית לנוכחות "רשות נאמנה", מה שהופך את תפקידו פוליטי יותר מאשר מעשי. הסתירה הערבית מתערבת בעמדה הישראלית, המניבה כל פגם פלסטיני פנימי, ובעמדה האמריקאית שמאוזנת בין ההטיה לישראל לבין הדאגה לרצון הערבי, מבלי להציע כוח בינלאומי אפקטיבי להבטחת הביצוע.

העמדה האמריקאית ותוכנית טראמפ: הצלחה בלי כלים

העמדה האמריקאית נשארת להטות לישראל, גם אם מתחשבת בעמדה הערבית באופן שטחי. תוכנית טראמפ מיועדת לרשום "הצלחה פוליטית" מבלי כלים ביצועיים ממשיים, מה שהופך אותה למסגרת תיאורטית השואפת להיות בלתי יכולה להציל אנשים או לייצב.

האתגר של האחריות הפלסטינית

ברגע האסון, השאלה אינה מי צודק, אלא מי נושא באחריות להמשך הדימום האנושי? על חמאס להבחין בין תפקידה המפלגתי לבין עדיפות הציבור, ולהפריד בין הסמליות לצורך האנושי, ולסייע לסדרים שמתודרים מעל לחישובי שליטה. ועל הרשות הפלסטינית לעבור את הגישה של "שחרור חמאס" ולהתמקד בתפקיד המעברי האנושי והלאומי המשותף, המסוגל לנהל את הסיוע והשיקום במסגרת שותפות פלסטינית וערבית ובתמיכה בינלאומית.

הצעות לעתיד

בפני מציאות זו, נגלות שלוש הצעות אפשריות: המשך "הלא שלטון", שמתאפשר בניהול חלקי בתוך מסגרת ישראלית תוך שמירה על המצור והשזקת השיקום, והוא בעל העלות הגבוהה ביותר מבחינה אנושית וחברתית; החמרה בכוח, שמשאירה לחץ כביכול בכוח מהדהד או בדרך של כוחות חיצוניים, ומעבירה את השלטון לכלי לשמר הסדר הביטחוני; ולבסוף, התסריט היותר יעיל הוא חירום מעבר המזמין הצלחה, המגדיר את השלטון כתחנת חירום במסגרת בינלאומית מובטחת ושיתוף פלסטיני אמיתי, עם מחויבות ישראלית לעצור את ההשהיה ותפקיד ערבי פוליטי פעיל, מה שיפר את מעגל השבר ויבנה אופק פוליטי וחברתי.

מעיצוב יציב אנושי לשחרור לאומי

לא ניתן להשיג יציבות ממשית בעזה מבלי אופק פוליטי ברור, ולא ניתן לשחרר נתיב לסיום הכיבוש מבלי לבנות מחדש את הלגיטימיות הלאומית על בסיס הגנה על האדם קודם. השלטון בשלב זה אינו רק סמליות או ניצחון מפלגתי, אלא מבחן לאחריות המוסרית, הלאומית והבינלאומית גם יחד. היציבות האמיתית טמונה בקישור הסיוע לשיקום והפיכת הבנייה מחדש לאמצעי פוליטי ולאומי, במקום להיות רק כלי סמליים או כספיים, עם יצירת נתיב פוליטי מחייב ברמה הבינלאומית והערבית, שיביא לסיום הכיבוש ולאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו הבלתי ניתנת לערעור לקביעת גורלו ועצמאותו הלאומית. ללא התנאים הללו, תמשיך עזה להיות זירה לכישלון קולקטיבי, ומעגל הסגירה הפוליטית והאנושית יימשך על חשבון חיים ומציאות תושבי הרצועה, והגורל הלאומי כולו.