הייעוד הלאומי בין כאוס פנימי לפיקוח בינלאומי

למרות ההטיה הברורה של ממשלת טראמפ לישראל, הנשיא האמריקני נראה מתכוון בשלב זה להצליח בתוכניתו להפסיק את המלחמה, במיוחד לאחר שהוא מבין שהמשך הכאוס יאיים על מה שהוא רואה כ"הישג הדיפלומטי הבולט שלו". הממשל האמריקאי, שנחפז לתל אביב החל מ-"ווייטקוף וקושניר", ולאחר מכן סגן הנשיא "פנס" ושרת החוץ, עושה מאמצים להכיל את ההתלהבות של נתניהו ולרסן אותו, במסירות למנוע את קריסת ההסכם שצריך לשמש כנקודת המוצא לשלב שלאחר המלחמה.

ביקורים אלה משקפים את רצון ממשלת הנשיא טראמפ לאזן את הפוליטיקה הפנימית הישראלית ולעצור את קריסת הפסקת האש. כלי תקשורת ישראליים תיארו את הנוכחות האמריקאית החזקה כאירוניה כ"פיקוח פוליטי" על ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מאידך, ישראל ממשיכה להפר את ההסכם מדי יום, ומשתמשת בנושא הגופות כ"חולצת عثمان" כדי justify عدم המשך ביצוע ההתחייבויות הנדרשות ממנה בשלב הראשון, כאשר היא ממשיכה לסגור את מעבר رفיח ומונעת את זרימת הסיוע ההומניטרי ומקלטי החירום. עם כל צעד כזה, מתברר שנתניהו אינו שואף להפסיק את הכאוס האמיתי אלא מכונן מציאות ביטחונית חדשה המאפשרת לו לשלוט בעזה, במיוחד בהקשר לרמז הברור של קושניר כי פרויקטי השיקום הקרובים יבוצעו ב"אזורים מחוץ לשליטת חמאס", ומה שהוא נושא איתו כדי לחלק את הרצועה לאזורים שונים של נאמנות וממשלתיות, כל אחד מנוהל לפי "מתכון מקומי" תחת פיקוח אזורי או בינלאומי, מה שאומר יצירת מציאות פוליטית מקבילה המנציחה את הפיצול עד אין קץ.

החלל הפלסטיני וסכנות הפיקוח הבינלאומי

חמאס, למרות האישור הברור שלה לא להשתתף בניהול הרצועה, והודעתה על הסכמתה עם הפלגים לנוסח שידוע כוועדת התמיכה הקהילתית, לא הראתה, יחד עם הפלגים שנפגשו לאחרונה בקהיר, את הרצינות הנדרשת להדגיש את הצורך בהסכמה לאומית כוללת מול האתגרים המסוכנים הללו על ידי הקמת ממשלת אחדות לאומית, ונתמכת בסירוב הנשיא אבו מאזן לנוסח הזה שהתקבל בהסכמה לאומית ובציבור כאחד.

אלא שהעמדה הזו, במובנים מעשיים, מעמיקה את החלל הפוליטי ומשאירה את המגרש פתוח לסידורים מעורפלים שעלולים להסתיים בפיקוח בינלאומי סמוי על עזה. היעדר, או היעדר תכנון, כל יוזמה פלסטינית רצינית לכיוון ממשלת האחדות הלאומית המאוחדת והמופקדת על ידי כולם, בהתאם לחוק הבסיסי של הרשות, מחזקת את שטח המניפולציה הישראלית, לא רק כדי לבודד את עזה אלא גם כדי לחדש את יחסיה עם הגדה המערבית באופן המחדש את הפיצול הגיאוגרפי והפוליטי, ומקל על תהליך הסיפוח והרחבת תחום ההתנחלות, ומגביר את הטרור הגובר של המתנחלים מדי יום בעידוד ישיר מהממשלה הכבושה בניהול ובביטחון כאחד.

בין התמונה הזו, ומה שהיא זקוקה לו לארגון השורות, מפתיע הנשיא מחמוד אבאס את העם הפלסטיני ואת כוחותיו הפוליטיים והחברתיים בהודעה חוקתית המנכירה את סגן הנשיא סמכויות הנשיאות במקרה של אבטלה, באופן שמעלה את ההכרזה על הצורך החוקתי להפעיל את הנשיא של המועצה הלאומית, שעמו תמיד היה ויכוח, אך כולל גישה تشريעת בגלל היעדר המועצה التشريعية.

הצעד האחרון הזה עורר דיון רחב סביב הזמן והמשמעות, כמו כן חיזק את הרושם של סגירת האופק הפנימי, שהיה ועדיין יכול להיות ההסכמה ההכרחית לרגע מבטיח לחיות מחדש את התקווה על כל הצדדים ליטול אחריות למול האתגרים החיוניים המונחים בפני הבעיה הפלסטינית, ולהקים בפועל רשות לגיטימית מאוחדת באמצעות ממשלת לאום המפקחת על איחוד הארץ ומוסדותיה, בהתאם לעדיפויות שנקבעות על פי ההסכמה הלאומית כהכנה לבחירות במסגרת זמן שהוסכם עליה, במקום צווים המעמיקים את הפער בהנחת הפיצול ברגע שהפלסטינים זקוקים למקסימום של איחוד והסתמכות על האינטרסים הלאומיים הגבוהים, ודחיית האינטרסים הקבוצתיים והאנוכיים הצרים.

מה שקורה היום בזירה הפלסטינית אינו יכול להיות מתואר אלא ככאוס פוליטי, שעשוי להסית את המבט מדרישות אסטרטגיות לעמקת הבידוד הבינלאומי של ישראל, לדחוף אותה לסיים את הכיבוש ולאפשר לפלסטינים לקבוע את גורלם הלאומי. למעשה, בעזרת ממשלת טראמפ, עשויה ממשלת הכיבוש להצליח לחזור אל המערכת הבינלאומית מול צד פלסטיני שקוע בפיצול ובחוסר יכולתו.

משוואה זו אינה גזירה. הפלסטינים יכולים להפוך אותה בכל פעם שהם יחזיקו בראייה לאומית מאחדת המגדירה מחדש את האינטרס הגבוה על בסיס של אחדות הגיאוגרפיה, המערכת הפוליטית, הגורל הלאומי ומעמד האזרחים בראייה זו.

הסכם הפסקת המלחמה, ואפילו הסיוע וההיקף, חשוב כמה שזה עשוי להיות, יוגבל את הגורל הפלסטיני לפתרונות הומניטריים פשוטים, אם לא יהיה חלק מפרויקט שחרור ברור, ואין עתיד לכל רשות מקומית אם היא לא נובעת מהרצון של העם ומביאה על זכויותיו בחירות, צדק ושוויון.

הצורך בזרם לאומי כולל

מה שדרוש היום הוא לא שיח формали חדש בין הפלגים, אלא ביצוע מה שהוסכם עליו, דבר שדורש, לא רק בלוק עממי או חברה לשינוי מדויק, אלא עבודה רצינית על לידת זרם עממי רחב המשחרר את החברה מהפיצולים מתרבות התלות וחוזר לתמצית המגמה הלאומית כשחרור, צדק וביקורת.

זרם שמדגיש שמעמד פלסטין בתודעה האנושית אינו מסמך מיקוח ולא סתם פריט ביטחוני, אלא מהות הצדק עצמאי שלא ניתן להמירו בסיוע או בפרויקטים.

כאן, בזרם הזה, עם הזהות הלאומית הדמוקרטית שהוא כולל, במיוחד מצעירים ונשים שהופלו משיתוף פעולה פוליטי במשך שני עשורים, ועם כל הנפגעים מהפיצול והאינטרסים הקבוצתיים שעשויים להרוס את הגורל הלאומי, צריך להיות לו משימה כפולה: להמשיך את המאבק כדי לסיים את הכיבוש ולהביא את פושעי המלחמה הישראליים למשפט בינלאומי, כחלק בלתי נפרד מזרם הצדק העולמי שהפך לפלסטין כקוף, ולבקר בו זמנית באמצעות הבחירות כל מי שתרם להעלמת או החלשת הנושא.

כי הביקורת אינה דרישה חוקית בלבד, אלא היא חובה לאומית ואתית לשמור על מעמד פלסטין ואת הפרויקט שלה כנגד בזבוז.

הגיע הזמן שנבין שהמשך הכאוס והפיצול הפוליטי לא משרתים אלא את תכניות ממשלת הכיבוש, תורמים לפירוק הבידוד שלה, ושהדרך הבטוחה להתמודד עם האתגרים הללו היא באמצעות בניית האחדות הרצונית הלאומית בתוך המערכת הפוליטית ומחוץ לה, ומה שמחייב את תחילת צעדים רציניים ליצירת זרם עממי משוחרר מהפיצול המחשבתי הפוליטית, בהנתן הדרך לפלסטין, חירותה והצדק שלה, והשוויון המלא בין כל אזרחיה; זרם מאורגן ויוזם המסוגל להפוך את האסון הגדול הזה להזדמנות היסטורית כדי לסיים את הכיבוש ולהשיב לפלסטין את המשמעות ההומניטרית שלה בתודעה העולמית שהתאימה לעם שלה, ושכזרם זה הוא חלק בלתי נפרד מזרם החירות והצדק העולמי.