בזכרון מלאת שנתיים

מחבר: طلال عوكل

סליחה אחיי ואחיותיי, סליחה חבריי ואהוביי, סליחה לכם קרובי משפחה ושכנים אשר סבלו וסובלים מכאביים שמעבר ליכולת האנושית, מלבדכם.

סליחה לרחובות עזה המלאים במהמורות וחורים, סליחה לבתי הספר, לגנים ולמגרשים שהעלמו והפכו לאבק חורבן, שהתערבב בעצמות בני אדם ואחז בנפשותיהם.

סליחה לאבלים ולאלמנות, ליתומים, לפצועים, לחולים, מהילדים, והנשים, והעיתונאים, וצוותי ההצלה, וצוותי הרפואה ועובדי ורפקי העיריות.

אף אחד, לא משנה כמה יש לו כושר שפה, לא יכול לתאר את حالتכם ומה שקרה לכם, תיארתם כיצורים פראיים, שאינם ראויים אלא למוות ולא פחות מזה, אך אתם דוגמה לאדם הבריא, היכול להביס את העוול והתקפה, והיכול לעמוד, ולשמור על הכבוד והזכות.

אני לעולם לא אסלח, ולא אקבל מישהו שעומד על פלטפורמות תקשורת, או ברשתות חברתיות, שמתעלל בכאביכם, והורס את רוחכם ומייחל לפרסום שאינו מגיע לו, וממעיט בחשיבות ההישגים שלכם שחורגים מכל פרספקטיבה או דמיון.

תמיד ראיתי בעזה את נושאת הפרויקט הלאומי הפלסטיני מאז הנכבה, להמשיך את גאוותה ההיסטורית בהפיכת פנים לתוקפנות הקולוניאלית.

עזה, החלק הקטן הזה של אדמת פלסטין, היא גם חלק, מהחומר והגנים של עם, כאשר רבים אמרו, וביניהם ישראלים, שהוא מהעם הגדול ביותר אם לא הגדול ביותר על פני האדמה. עם שלא טוען שהוא העם הנבחר, ולא מייחס לעצמו, את המידות והיכולות הנעלות, אלא מאפשר לאחרים, לסווג אותו במקום הראוי בין עמי האדמה.

שנתיים על "שאון אל-אקצא", היו יקרות מאוד, רבע מיליון פלסטינים בעזה בין שהיד ונפגע, ואסיר, המהווים 10% מתושביו.

שנתיים של פיזור מתמשך, ואין אוהל שמגן על חום, ולא מפחית מקור, ורעב שאוכל את הבשר, ולא משאיר מהגופות אלא עור ועצם, זו מלחמת הכחדה שהעולם כולו מכיר בקיומה, ומלחמת רעב וצמא, ומצור ומחלה אך היא פרק גדול בחשיבות, לאלו שרצו לדרוש את זכויותיהם, ולשמור על זהותם וכבודם.

אתם יודעים היטב, כי המולדות, לא מוחזרות אלא במחיר יקר מאוד, כי חוויתם זאת, במהלך הנכבה הראשונה, ומאותו זמן ועד כה ועתיד, לא ישלם את המחיר של חירותכם וכבודכם אלא אתם, ואם אתם חלק מהאומה הערבית, ומהעמים החופשיים של האדמה, זה לא פוטרת אתכם מלמצוא את עצמכם בחזית. אם העם הוא שמשלם את המחיר, הוא הראוי להיות במצור.

כן, אנו שומעים ורואים, את צעקות האמהות, ואת נהמות הנערים, וקריאת זכרונות בתי הספר, והמגרשים, והמשחקים, אך גם, אנו שומעים ורואים, את הנחישות של האנשים להישאר, וללמוד באוהלים, מתחת לגגות הבטון המנופצים, ושומעים את שירי הנעורים, ואת חגם וריקודיהם.

אתם באוהלים הבלים, אבל אתם, מתחתנים, חוגגים, ויולדים, ומעשנים מעלים. בעזה, למרות כל הכאבים, היא פועמת בחיים, אם כי עניים, ואתם יודעים שהמוות הוא אמת וששימחה ופחד, ובכי, הם ממאפייני בני אדם רגילים.

אם כל זאת הפכה לא מוכרת בתמונה ובקול, אז יש עוד הרבה דברים חשובים שיכולים למחות את הדמעות החמות, ולהפחית את הכאב ולבשר על אנושות יכולה להכניע את העוול והחורבן, ולבנות חיים טובים יותר.

תהיו בעזה, מה היא עשתה, ומה עושה. הדגל הפלסטיני הפך לאחד הדגלים המפורסמים בעולם כולו, ועזה הפכה ל"הטרנד" הנפוץ ביותר והרחב ביותר.

פלסטין אינה עוד אותו שטח גיאוגרפי מוגבל, אלא הפכה לגודל גיאוגרפי של העולם. יש מי שאמר שעזה שחררה את העולם, ושברה את הטאבו "המקודש". עזה שחררה את העולם מההונאה ששררה, במדינות הקולוניאליות השחצניות, בנוגע לצדק, ובערכי זכויות האדם ודמוקרטיה.

עמים רבים סבלו ממלחמות, ושילמו מחירים קשים, בתירוצים של הגנה על זכויות האדם ודמוקרטיה. עזה חשפה, בדרכים ברורות, את ההטיה של המערכת העולמית השלטת, האחראית למלחמות, והעוני, וההדרה, והחבורה על משאבי ורכוש העמים, שהונצחה את הדלות והעוני שלה.

ועזה חשפה והסירה לנצח את הסיפור הציוני, ששרר במשך עשרות שנים, ונפל עימו, פחד האנטישמיות, שהועסק כדי לדכא כל אדם או תנועה שחרגו לסְפָר הציוני ולסיפור שלו.

עזה שחררה את דעת הקהל העולמית, בארצות הברית, התומכת הגדולה והקבועה של מדינת הכיבוש, ודורשת מהממשל שלה להפסיק את אספקת הנשק לה. אירופה המערבית, שחלק ממדינותיה ייסדו את המיזם הציוני, חוותה שינויים עמוקים ומרווחים ברמת דעת הקהל, דבר שהשאיר חותם על מדיניות הממשלות הקיימות, שהציבו את עצמן לצד מדינת הכיבוש בתחילת המלחמה התוקפנית.

עזה, גם, שחררה מגזרים רחבים של יהודי העולם, שיצאו ומחו על מדיניות מדינת הכיבוש, ועל מלחמות ההכחדה והרעב שהיא מנהלת נגד הרצועה, האם זה לא נפלא לראות את היהודים האמריקאיים והאורופאים מניפים את הדגל הפלסטיני ומלהגים על חירות פלסטין.

האם מישהו ציפה ל"צונאמי" הדיפלומטי הפוליטי הזה, שדחף את החברות החשובות ביותר של מדינת הכיבוש ההיסטוריות להכיר במדינת פלסטין, ולהודיע על התחייבות לעבוד עבור "פתרון שתי המדינות"?

אם הפלסטינים סובלים סבל נורא, עבור כבודם וזכויותיהם הלגיטימיות, עליהם לשאוב מהציוד של חופש, ומאחדות של ארגוני האומות המאוחדות ומומחים שלה, ומארגוני הצדק הבינלאומיים, עליהם לשאוב הרבה מהתקווה, וההישגים.

מדינת הכיבוש גם היא סובלת סבל נורא, אין דרך למעקב אחרי ההכרות של כותבים, ועיתונאים, וגם אנשי פוליטיקה וביטחוניים, המודים במה שקרה לגופם הכבוש.

המנהיג של "הופעה/אופוזיציה" הישראלית מתמצת את העניין, כשמכיר לאחרונה כי גופו חי באיזון פוליטי, ביטחוני וכלכלי נורא.

אין מקום לדבר על המספרים של היקף ההפסדים הישראלים והממצב שהגיע אליו בכל המובנים, וזה מספיק להודות בנתניהו, הנדרש ל"בנג'ר אינטרנשיונל", המוביל את "הטיטניק" כי גופו הקולוניאלי חי בבידוד נורא, וזה מה שידו הוליכה.