איך חיים האנשים ברצועת עזה לאחר שנתיים מהמלחמה?

מחבר: إبراهيم ابراش

אני לא מדבר כאן על הנסיבות הפוליטיות והחברתיות הכלליות ולא על מלחמת ההכחדה, ההרס, הרעב וכל מה שהעיתונות מדווחת עליו, אלא על מקור ההכנסה של האנשים ואיפה הם משיגים את הכסף כדי למלא את הצרכים הבסיסיים שלהם לאחר שנתיים מהמלחמה ובתנאים של כמעט חוסר כל או זמינות של דברים במחירים מופקעים?
ברצועת עזה איבד יותר מ-90% מהאוכלוסייה את מקור הכנסתם לאחר המלחמה. החקלאי איבד את אדמתו בגלל הכיבוש או שהיא הפכה לבלתי מתאימה לגידול עקב פעולות הצבא והשמדת בארות מים, והעובדים איבדו את עבודותיהם כתוצאה מהגירה מתמשכת והשמדת כל המפעלים וסדנאות העבודה, והסוחרים סגרו את חנויותיהם בגלל ההגירה ואובדן הסחורות והיעדר הלקוחות, ומעמד הביניים כולל רופאים, מרצי אוניברסיטאות, מורים, עורכי דין, מהנדסים וכו' איבד גם הוא את מקור הכנסתו, והעסקים השתנו את מפעליהם וטרפדו את פרויקטי המסחר שלהם בייבוא וביצוא, ועובדים בתחום הדיג איבדו את עבודתם בגלל סגירת הים בפניהם והתקפות ספינות מלחמה,

ואפילו אחוז קטן מהנותרים מקרב עובדי הרשות הפלסטינית שנמצאים במספרים שלא מעלים על 25,000 מקבלים 50% מהמשכורת וכאשר הם מנסים למשוך אותה או להשתמש בה היא קטנה לחצי בגלל חוסר נזילות וחמדנות הסוחרים ובעלי הכספים, כמו כן סוכנות הסיוע (האונר"א) הפסיקה את מתן הסיוע המזון הבסיסי לרוב האוכלוסייה ברצועה מהפליטים, ויש מספר מוגבל של עובדים במסגרת הארגונים הבינלאומיים ובמיוחד באונר"א או העובדים עם סוכנויות החדשות והטלוויזיה הזרה, גם היה אחוז לא מבוטל מהאוכלוסייה ששייך למפלגות ולזרמים כמו תנועת חמאס, הג'הד וכל הזרמים של ארגון החופש שקיבלו משכורות וסיוע חומרי בזמן המלחמה.

כמו כן, פחות מ-30% חיים בבתים מינרליים או יסודות בתים שהם או בבעלותם או בשכירות, והשאר באוהלים שאינם מגנים עליהם מקור החורף או חום הקיץ גם להם איבדו את היכולת לקנות אוהלים או לשכור קרקע כדי להקים את אוהליהם, וכל הרצועה כמעט שאין בה ברזי מים לשתייה או ביוב מעבר לחיתוכים החשמליים והפסקת הלימודים באוניברסיטאות ובתי הספר למשך שנתיים והשמדת בתי חולים והיעדר שירותים רפואיים ואובדן רוב הכישרונות של רופאים, מהנדסים, מדענים ומרצי אוניברסיטאות או במוות או בשבי או בהגירה, ודיווחים של הארגונים הבינלאומיים עוסקים בכל זה בפרוטרוט.

ולמרות זאת, ישנה שכבת או קבוצה מצומצמת שהשתכרה בזמן המלחמה ואספה מיליונים על חשבון סבל העם, והם גנבים וסוחרי סיוע חיצוני ומי שמכנים את עצמם יזמים הפותחים חשבונות במדינות זרות לגיוס תרומות לתושבי עזה שאיבדו את ילדיהם או נהרסה בתיהם, או לבניית בית חולים או מסגד או בית ספר או מרכזים לדיור ולהזנה לרעבים וכו' ואספו מיליונים ולא הגיעו מהן לצריכים אלא מעט מאוד ויש שמות מוכרים שהפלסטינים ברצועת עזה מעבירים ביניהם, גם הסוחרים שמורידים מהכמות שמגיעה עד חצי מהסכום על כל העברה כספית.

והסיכום הוא שרוב האוכלוסייה ברצועת עזה הפכה לקבצנים אם מצאו נדבן בינלאומי שתורם להם או נאבקים סביב מרכזי המוות האמריקאיים שמחלקים חלק מהסיוע וביומיום נהרגים עשרות במאמצם להשיג שק קמח או כמה פחיות, ובמחנה ובאוהלי העקירה במוסא ואזור האמצעי נעלמו הפערים החברתיים והנפשיים בין השכבות ונדבקים ומשתפים אתופרקציה כיישן שהיה בעל קרקע או קפיטליסטים עם רופא ומרצה באוניברסיטה עם ילד המחנה, הערבי והכואב והקנדרגי ועובד הניקיון, וכולם עומדים בתורים לפני בתים קיבולים כדי להשיג מנת עדשים או אורז!
כאשר זהו מצב העם, אין לפלוט מפתיחת כוסות של התמוטטות המערכת הערכית המוסרית שתמיד גאוותה של אנשי עזה, שכן עם הסכסוך על הסיבה לשרוד וניסיון לספק מזון לילדים, הכל הופך למותר, עד.... גם אין לפלוט סטטוס דוברי אשר טוענים למרות זאת סירוב התושבים לכיבוש ולרשות חמאס יחדיו ומקבלים כל יוזמה להפסקת אש אפילו ביוזמת טראמפ.
המצב הכואב הזה לא שולל את קיומם של מופעים של גבורת ואומץ ונדיבות ועיקשות שמזוהים עם אנשי הרצועה וכל העם הפלסטיני, אבל לעם יש את היכולת לסבול ולעמוד.