ול finalmente הכירו הערבים כי ישראל לא מכוונת רק לפלסטינים

מחבר: ابراهيم ابراش

מאז תחילת הפרויקט הציוני ומלפני הקמת מדינת ישראל, הפלסטינים נישאו בסיסמא שהם, בהתנגדותם ובפעולותיהם נגד הכיבוש, מהווים את קו ההגנה הראשון על האומה הערבית, ושהתנועה הציונית אינה מכוונת רק לפלסטינים אלא פרויקט שלה רחוק מכך. סיסמא זו הייתה חלק מהתקשורת שלהם עם הממשלות הערביות מאז המרד הפלסטיני הגדול בשנת 1936 ולאחר מכן עם תחילת המרד הפלסטיני המודרני באמצע שנות השישים, מבלי שהערבים הבינו את המשמעות העמוקה של סיסמא זו ואת פרספקטיבה שהיא כוללת. למעשה, חלק מהערבים פירשו סיסמא זו כאילו היא ניסיון להכניס את המדינות הערביות לעימות שאינו נוגע להן או ניסיון לזכות ברחמנותן ובכספן, עד כדי כך שחלק מהמשטרים והתגבשות הפוליטית היו עוינים למהפכה הפלסטינית, ואפילו לאחר הקמת הרשות הפלסטינית שניסתה לחזק את עמידת העם על אדמתו והיווה את הליבה למדינה, אפילו על חלק מאדמת פלסטין, הם הטילו עליה מצור כלכלי.

המטרות ההתרחבותיות של ישראל, אשר חורגות מגבולותיה המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, היו ברורות דרך הריסת ישראל של גבולותיה עד כה והתקפותיה במלחמת 1967, בהן שהשלימה את כיבוש כל פלסטין והוסיפה לכך את חצי האי סיני והגולן הסורית ולאחר מכן פריצתה לדרום לבנון, היכן שהיא עדיין נוכחת באזורים ממנו, ולבסוף את פריצתה לחלקים גדולים מסוריה תחת שתיקה ערבית.

ועכשיו, לאחר ההצהרות הברורות של נתניהו ומנהיגי הימין על כוונתם להקים את ישראל הגדולה התנאית, דבר שלדבר עליו מדברות סוכנויות החדשות ואנליסטים פוליטיים, ואפילו בנאומים של יותר ממנהיג ערבי בעצרת הערבית האסלאמית החירומית בדוחה, כולל הנשיא המצרי ואמיר כווית, והזהרותיהם מכוונת נתניהו להתרחב להקים את מדינת ישראל הגדולה שתכיל חלקים מכמה מדינות ערביות, אנו מבינים שהפלסטינים היו צודקים.

אם החששות שציינה המנהיגים והמנהיגים הם אמיתיים ולא רק בריחה מהסוגיה המרכזית פלסטין ומה שקורה בעזה, כמו המתקפה על מנהיגי חמאס בדוחה וכיסוי על האירועים בעזה, על המנהיגים הערבים להבין ואני מאמין שיש להם מרכזי מחקר וחושבים המודעים לאמת זו, שהיא מה שישתק את פרויקט ישראל הגדולה התנאית שנטען על ידי נתניהו והציג את מפתו לעיני העולם, ומה שמגן על המדינות הערביות המופיעות בתכנית ובמפות של נתניהו ואף אחרות לא יהיו הצבאות הערבים לבד או יחד ולא בריתם עם וושינגטון ולא המסלול הבינלאומי המפורד והחלש, אלא העם הפלסטיני בעמידתו ובישארו על אדמתו, זו העמידה והישארות הינן קו ההגנה הראשון שיכשל בתוכניות ההתרחבותיות של ישראל, והן הצורות הגבוהות ביותר של התנגדות.

אם התוצאות של פסגת דוחה, במקום להצהרה הסופית הדלה שהוצאה אתמול, הוגבלו להשגת מטרה אחת שהיא להפסיק את מלחמת ההשמדה ואת הטיהור האתני ולמנוע את גירוש הפלסטינים, במיוחד משטח עזה, ולנקוט צעדים מעשיים בכיוון זה, זה היה מצביע על שינוי אמיתי במדיניות הערבית אפילו אם הגיע מאוחר.