העולם זז... מתי נקום?

הצהרת הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון לגבי כוונת מדינתו להכיר במדינה הפלסטינית בעצרת האומות המאוחדות בספטמבר הקרוב לא הייתה רק הצהרה דיפלומטית חולפת, ולא צעד סמלי נוסף ברשימה ארוכה של עמדות תיאורטיות שהפלסטינים שמעו מזה זמן רב מעירות המפתח במערכת הבינלאומית. מדובר בשינוי איכותי, בזמן ובסימניו, ובמה שהוא פותח של דלתות ואפשרויות ובמה שהוא כופה של חובות ואחריות על ההנהגה הפלסטינית.

צרפת, כמדינה בעלת חברות קבועה במועצת הביטחון, וככוח אירופי מרכזי, לא הגיעה להחלטתה בפתאומיות. השינוי הזה הוא תוצאה של מסלול פוליטי ארוך, הצטברתי, המושלם עם מאזן רגיש בין אינטרסים אסטרטגיים ותחושת גועל גוברת בציבור הצרפתי, גם בקרב ההמונים וגם בקרב האליטות, מהפשעים שמבצעת ישראל בעזה ובגדה המערבית. פריז שתקה, כמו אחרים, זמן רב לנוכח הברוטליות של הכיבוש, אך הגיעה לנקודת התפוצצות מוסרית ופוליטית שבה לא ניתן היה להמשיך לשתוק.

השינוי הצרפתי אינו ניתן להפרדה מתמונה רחבה יותר. הוא קדם בהכרזות רשמיות מאירלנד, ספרד, ונורווגיה, צעדים אירופיים שהחלו לייצג "גוש קריטי" בתוך היבשת הישנה, אשר מאתגר את ההגמוניה האמריקאית-ישראלית על ההחלטה הבינלאומית בנוגע לפלסטין. מה שהרשים הוא ששינוי זה לא מגיע רק מה"שוליים" האירופיים, אלא מתחיל לחדור למרכז, למדינה כמו צרפת, שישראל ניסתה זמן רב לנתק ולכבוש.

ההחלטה הזו עוררה פחד אמיתי בתוך המוסד הישראלי, כפי שמעידות האיומים הישירים שהופיעו מתל אביב נגד פריז, שכללו צמצום של שיתוף פעולה מודיעיני, והפסקת פרויקטים אזוריים משותפים, ואף הגיעו לאיום של סיפוח שטחים חדשים בגדה המערבית כתגובה נקמנית. כל זה מצביע על כך שישראל מודעת לכך שההכרה הצרפתית אינה רק צעד סמלי, אלא פצצה פוליטית שעשויה לפוצץ את "הסכמה הבינלאומית הלא כתובה" על קיפאון ההכרה במדינה הפלסטינית ללא תאריך יעד.

כאן, יש צורך לשאול את השאלה העיקרית: מה הלאה? כיצד צריכה ההנהגה הפלסטינית להתנהל מול השינוי הזה? והאם אנו עומדים בפני הזדמנות היסטורית להשגת הישגים אסטרטגיים, או שנשאר שוב בסבב של שבחים תקשורתיים?

ההכרות הבינלאומיות, על חשיבותן, אינן תחליף לפרויקט הלאומי השחרורי, אלא הן כלי שאותו יש לנצל لخדם. על מנת שדבר זה יקרה, יש צורך בשינויים פנימיים פלסטיניים קרדינליים, הראשון שבהם הוא סיום הפילוג הפוליטי שהחליש כל עמדה, ואיבד את אמון העם הפלסטיני ברצינות הנהגתו. לא ייתכן שיתפתחו לנו חלונות חדשים במערכת הבינלאומית, בזמן שאנו סוגרים את דלתות הפיוס על עצמנו.

שנית, הגיע הזמן להגדיר מחדש את הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כפרויקט שחרור לאומי הנתמך בכוח החוק הבינלאומי, ולא כפרויקט שלטוני תחת כיבוש. יש לעבור מדיבור של קורבן לדיבור של פועל, ומתחינה פוליטית לאכיפת הנוכחות החוקית והדיפלומטית בפורומים הבינלאומיים. יש לנו היום הכרות רשמיות, וחברות משקיף באומות המאוחדות, וכלים חוקיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי, אז מה מחכה לנו כדי להפעילם בצורה נועזת ומכוונת?
שלישית, יש להרחיב את כלי ההתקשרות הפוליטיים והדיפלומטיים כך שיכסו את דעת הקהל העולמית, ולא רק את הממשלות. התמונה הנוראה שמגיעה מעזה, של גופות ילדים וחתיכות נשים, חידשה את הזיכרון האירופי המכביד בעוון ההשמדות והטיהור. כאן ישנו אוצר אסטרטגי שעדיין לא נוצל: המצפון האנושי העולמי.

ההזדמנות של מקרון עשויה לא לחזור. ואם לא נצליח להפוך את הרגע הזה למנוף לעבר עצמאות אמיתית, אז האחריות לא נמצאת רק על כתפי העולם, אלא גם עלינו קודם כל, כהנהגה, אליטות וחברה. ההכרות הבינלאומיות אינן סוף הדרך, אלא התחלתו. אך הדרך לא נפתחת אלא למי שיש לו רצון, חזון, ויכולת להפוך את הרגע למסלול, ואת ההחלטה לגורל.