מדוע טהראן מאוימת בצמא?

סאדנאוז - ההיסטוריה של הערים שלנו נכתבה במים, ולכן מימי המסופוטמיה ועד מצרים ועמק הסינד, הקהילות האורבניות הראשונות הוקמו ליד אדמות חקלאיות מושקות. שדות האורז, התירס והקינואה המושקים חוו את התפשטות הציוויליזציה במזרח אסיה ובאמריקות. אם מים ייעדרו, הערים הגדולות שצורתן תעצב את המאה הזו יתקמלו ולאחר מכן ייכחדו.

נראה שזהו גורם סיכון במספר הולך וגדל של אתרים. הערים קייפ טאון בדרום אפריקה וצ'נאי בהודו סבלו בשנים האחרונות משנים קשות של חוסר מים שעמדו על סף קריסה. גם הערים בנגלור והידראבאד בהודו, החוות צמיחה מהירה, סבלו מתנאים דומים בשנה שעברה. כעת, טהראן, הגדולה ביותר בין הערים הללו, ניצבת באותו מצב חירום, כשהאוכלוסייה שלה מונה כ-15 מיליון תושבים.

תושבי הבירה האיראנית נאלצים לנתק את המים בבתיהם במשך שעות רצופות כדי לחסוך בצריכתם, ברקע יובש מתמשך של חמש שנים וירידה חדה של 96% בכמויות המשקעים בהשוואה לנורמה.

נשיא איראן מסעוד פיזשקיאן הודיע ​​בחודש שעבר שהעיר עלולה להידרש לפינוי מלא אם היובש הנוכחי לא יסתיים בקרוב. זה מאשר אמת מרה מחיי המודרניים: אפילו ערים בפריחה יחסית עשויות להימצא במרחק של כמה שנים מ"יום האפס", כלומר הנקודה שבה יתייבשו מקורות המים החיוניים.

המצב המרושע בטהראן נובע מההתרכזות באבטחת המזון והאנרגיה, אשר דוחפת מדינות רבות להרתיע מגבלות סחר ורגולציה על אנרגיה נקייה כיום. ההתחייבות למטרת ההספקה העצמית המזון אחרי מהפכה האיראנית ב-1979, שהביאה לדחיית יבוא המזון לטובת גידול חיטה ואורז מקומי - הביאת לאובדן של ממדי המים התת-קרקעיים ומאגרים להשקות את הפירות הראויים. יותר מ-90% מהמים נוצלים בחקלאות, מה שלא משאיר כמעט כלום כדי לספק את צורכי תושבי הערים.

איך המדיניות השגויה ניצלה את משאבי המים?

זה עשוי להתפרש כהצדקה אל מול הסנקציות הנרחבות ששיתקו את הכלכלה האיראנית במשך עשרות שנים, אך זאת הייתה גם תוצאה של בזבוז משאבים. משאבי המים לנפש באיראן גדולים יותר מאשר בגרמניה או הודו או דרום קוריאה, כך שהם אמורים להיות מספיקים לרוב צרכיהם אם יימנעו מהם לנצל כהלכה. אבל זה לא קרה. השקיה בהצפה, שהיא שיטה ישנה המנפיקה כמויות עצומות של מים מתוך אידוי בהשוואה להשקיה בטפטוף - שעדיין שימושית בשדות.

מכסים ומכסי סחר מביאים לסחר עם מדינות היותר ייצור פרודוקטיביות להיות חלש. סין והודו נחשבות למפיצות החיטה הגדולות, והן גם שותפות עיקריות בעסקאות נפט המתחמקות מהסנקציות הבינלאומיות המוטלות על טהראן. עם זאת, סין כמעט ולא מפיצה מזון לאיראן, בעוד שמגדלי האורז בسمטי בהודו שואלים על האיסור המוטל מעת לעת, בכל פעם שהממשלה האיראנית רוצה לתמוך במגדליה המקומיים.

הצהרותיו של שר האנרגיה אבאס עלי אבדי בימים האחרונים, אשר אישר את ייבוא "המים הווירטואליים" - כלומר תבואות שצריכות כמויות גדולות של מים ויש לגדל במדינות עם משקעים גבוהים יותר - היו הכרה רשמית נדירה בכישלון של מחשבות להספקת עצמם, ובצורך לייבא יותר מזון מחו"ל.

המשבר הזה מציין הפרה הולכת וגדלה במחזור ההולכתי שלנו. בעוד שאיראן סובלת מקשיים מים קשים, שיטפונות העונתיים החזקים מצידו השני של האוקיינוס ההודי הביאו לנזקים של 20 מיליארד דולרים, שנמשכים מסרי לנקה ועד וייטנאם. ואילו אף אחד משני מצבים אלו לא היה מתרחש בלא השפעות השינוי האקלימיות.

ההתחממות הגלובלית והזירה הפחמנית

בעוד שאיראן יכולה עכשיו לצפות ליובש דומה כיובש 2025 כל 10 שנים, ביובש הזה, בעולם שלפני ההתחממות הגלובלית היה קורה פעם בכול מאה לפחות. ביודעה שהיא הששית הגדולה היותר מייצרת את פליטות העולם ואחת מייצאות הנפט הגדולות, היא נושאת באחריות רחבה על ההתחממות הגלובלית שעושה את טהראן כיום לא ראויה למגורים.

אינה לבד במצב הזה. רבות מהמדינות שנפגעו משיטפונות אסיה האחרונים עשויות להימצא גם הן מול יובש דומה לכזה שמתרחש כעת בטהראן בעתיד. במחקר שנערך בשנת 2020 על 12 ערים גדולות במדינות מתפתחות בסיכון למחסור במים, טהראן כבשה מקום יחסית נמוך. כדי לעמוד בסטנדרטים מינימליים לבריאות והיגיינה, ערים כמו לאגוס, ג'קרטה, מומבאי וקולקטה צריכות לפחות 50% יותר מים לנפש ממה שמערכותיהן עשויות לספק. לעומת זאת, ההפסד בטהראן הוא יחסית צנוע, ומגיע ל-29%.

פינוי אינו פתרון. כמו דלהי המפוקפקת וג'קרטה השוקעת, הגיעה טהראן לשלב שבו לא ניתן להעביר את תושביה למקום אחר, ללא קשר לרצון חברות או לרצון הממשל.

קיימות אפשרויות טובות יותר זמינות. לדוגמה הקלת מגבלות על ייבוא מזון, להפחית את השפעת על השדות המקומיים. ניצול המאגרים העצומים של איראן לנפט וגז ובהפקת צנרת לטווחים, כדי להבטיח שלא יתאיידו המים הזמינים. הכי חשוב, ניצול הסחר ההחלפה עם סין כדי לעבור לאנרגיה המתחדשת. העתיד של איראן לא יהיה בטוח באמת אלא כאשר היא תתחיל להפחית את פליטות הפחמן שלה.