השקעה או סילוק? .. 300 מיליארד דולר לשיקום עזה

סאדה ניוז - בעידן של התמוטטות גדולה, מתערבבות חלומות ההשקעה עם טכנולוגיות ההנדסה הפוליטית, והופכות פרויקטי "הפיתוח" למראה מעוותת שמשקפת חישובים שאינם קשורים למציאות בשטח.

זה בדיוק מה שמודגש בתוכנית שחשפה העיתון פייננשל טיימס, שמטרתה להפוך את רצועת עזה לפרויקט כלכלי ענקי בעלות של למעלה מ-300 מיליארד דולר, בתמיכה של אנשי עסקים ישראליים, דמויות ומוסדות מערביים, ומבוססת על הנחות אסתטיות המדלגות על מה שהמומחים מכנים "הבסיס הפוליטי" לכל תפיסה פיתוחית אמיתית בארץ מבודדת וקרועה.

התוכנית שדווח עליה בעיתונות – הכוללת הקמת נמלים עמוקים, איי תיירות, אזור ייצור חכם בפיקוח אילון מאסק, ועד מתן פיצויים כספיים כדי לעודד כ-500 אלף פלסטינים לעזוב את הרצועה – עוררה גל של התנגדות מוסרית ופוליטית.

פרופ' לכלכלה פיננסית באוניברסיטה הערבית האמריקאית ד"ר נצר אבו קרים, תיאר את היוזמה הזו כ"חסרת לגיטימיות, לא מוסרית, ורק תפיסה שבירה שאי אפשר לקבל גם מצד הממשל האמריקאי עצמו."

אז מהו תוכן הפרויקט הזה? ומה המשתמע הכלכלי והפוליטי שלו? והאם השקעה בעזה אפשרית ללא טיפול בשורשי המשבר ובמציאות המלחמה? דוח זה עוסק בניתוח מקיף של ממדי התוכנית, לאור קריאה ביקורתית המתבססת על העובדות בשטח והחיזוי הכלכלי המציאותי.

תוכנית הריביירה: אסתטיקה של הסגר או עיצוב מחדש של עזה?

פרטי הפרויקט המוצעים נראים במובנים רבים כאפתניים:

אתרי נופש יוקרתיים על החוף ואיים מלאכותיים תחת הכותרת "ריביירה עזה".

נמל עמוק המחבר את עזה במסדרון כלכלי המחבר את הודו עם המזרח התיכון ואירופה.

אזור ייצור חכם להרכבת מכוניות בפיקוח של חברות אמריקאיות גדולות.

פיצוי כספי בסך 9000 דולר לכל פלסטיני שמסכים לעזוב את הרצועה, במסגרת תפיסה לקלוט חצי מאוכלוסיית עזה בחו"ל.

אך מאחורי הפרויקטים והעיצובים המושכים מסתתרת בעיה מוסרית בוהקת. התוכנית מציינת בדרך לא ישירה עידוד של גירוש מרצון בתמורה לכסף, מה שראה אבו קרים כ"ניסיון לטיהור דמוגרפי עטוף בכסף והשקעה".

מעניין כי גופים כמו קבוצת בוסטון לייעוץ ומוסד טוני בלייר מיהרו להכחיש את הקשר הרשמי שלהם עם התוכנית למרות שמותיהם הוזכרו, והדגישו שהמעורבים עשו זאת "באופן אישי".

"זה מאשר זאת יוזמה לא מוסרית, כי כל פרויקט ממשי היה אמור לקבל חתימה רשמית, לא בעיצובים שהודלפו והכחשות מאוחרות", לדברי אבו קרים.

עזה בין חורבן לתפיסות חלומיות

בעוד שכמה הצעות מגיחות פרויקטי "פיתוח תיירותי" ו"הפיכת עזה לריביירה מזרחית", דיווחים ממוסדות בינלאומיים מתארים תמונה קודרת המצביעה על עומק ההתמוטטות הכלכלית והחברתית ברצועה. בשנת 2024, חרג הכלכלה של עזה מ-83% בהתאם לבנק העולמי, תחת תקיפה צבאית הרסנית וסגר ארוך טווח, מה שהוביל לשיתוק כמעט מוחלט במחזור הכלכלי.

הנזקים הפיזיים הישירים הוערכו בסביבות 29.9 מיליארד דולר, והתחלקו בין התשתיות, הבריאות, החינוך והאנרגיה, בעוד ששיעור האבטלה עמד על 80% שהיא מהגבוהות בעולם, לפי דיווחים של האומות המאוחדות. בתחום הבריאות, ארגון הבריאות העולמי הודיע על נזקים שעוברים 6.3 מיליארד דולר, עם פגיעות ב-772 מוסדות.

במראה של המספרים הללו, רואה אבו קרים שכי כל שיח על הפיכת עזה ליעד השקעה ללא טיפול בשורשים הפוליטיים והאנושיים של המשבר נשאר כמתונה כלכלית. וכפי שמביע הפעיל אבו קרים: "תושבי עזה לא צריכים פרויקטים סיסמתיים, אלא פתרונות אמיתיים המבטיחים חשמל, מים, ופתיחה של הסגר." מדובר בדעה המתאימה לקריאה כלכלית השואבת משיקום נתון בראש ובראשונה לסיום המלחמה ופתיחת אופק פוליטי כולל.

מהרווחיות ללגיטימציה: חברות נתקלות במבחן המוסר

אבו קרים מציין כי חברות בינלאומיות אינן פועלות לפי עיקרון הרווח בלבד, אלא כפופות לקריטריונים סביבתיים, חברתיים וממשלתיים, ומוסיף: "גם פרויקטים הרווחים הגדולים מחויבים לקריטריונים של אחריות חברתית, ואינן יכולות לעקוף את החוק הבינלאומי או להימצא המעורבים בפעולות הכוללות פגיעות בזכויות האדם."

וגם מוסיף כי ניסיונות של כמה חברות ואנשי עסקים ישראליים לשחק על חוט הרווח באמצעות הפרויקטים הללו לא יעמדו לאורך זמן בפני לחצים מהקהל הבינלאומי והמוסדות המשפטיים.

"המשתתפים בפרויקטים או האנשים ישלמו את המחיר, גם אם המוסדות שלהם יתנערו מהם מאוחר יותר", בהתאם לדברי אבו קרים.

התוכנית הערבית: שיקום לפי תנאים פוליטיים ואנושיים ברורים

מנגד, מהללים אבו קרים תוכנית ערבית בראשות מצרים, סעודיה, האמירויות וירדן, בתמיכה פלסטינית ותיאום עם האומות המאוחדות, שהוערכה בעלות של 53 מיליארד דולר, ובאה בשני שלבים:

סיוע דחוף לבלימת המשבר ההומניטרי.

שיקום אסטרטגי המבוסס על שלושה תנאים מרכזיים:

סיום המלחמה הישראלית.

נסיגת הכוחות בהדרגה.

העלאת הסגר ופתיחת המעברים.

כמו כן, התוכנית כוללת סעיף ארגוני בסיסי: אחדות ההפניה הפלסטינית בניהול השיקום, באמצעות ועדה טכנוקרטית השייכת לרשות הלאומית הפלסטינית, המבטיחה שקיפות בביצוע ואחידות בדרך הפוליטית.

אבו קרים ציין גם כי "כל פרויקט שיקום שלא יכלול הסכם על הפנייה הפלסטינית האחידה יהיה חשוף לכישלון ולפילוג".

לא פיתוח הוא תחליף לחירות

מה שמקדמים כמה צדדים כ"השקעה" גדולה בעזה, אינו אלא תפיסה מעוותת של הפיתוח, שמדכאת את הגורם הפוליטי ומחליפה את האנשים על שהותם בארצם בתמורה למעט דולרים. "ההשקעה האמיתית אינה מתחילה מגירוש תושבים, אלא מסיום הסגר, הישג לשלום, והענקת לאנשים לשקול את גורלם", כפי שאומר אבו קרים.

להסביר את הבעיה הפלסטינית באמצעות מספרים ופרויקטים אינו פותר את שורש הבעיה, אלא מעמיק אותה.

שיח על השקעה של 300 מיליארד דולר בעזה, ללא סיום המלחמה והעלאת הסגר, לא עולה על היותו אשליה כלכלית עטופה בשפת העסקים ומוזרה על ידי כוונות ניצול. ומתי שהיכולת של התוכנית לשכנע בעניין הפרוצדורתי, היא חסרה בלגיטימציה פוליטית, מוסרית וריאלית.

כפי שהסביר אבו קרים: "כן, אפשר לבנות את עזה, אך לא על חורבות כבוד העמים… ולא על גופתי להם."

מקור: פייננשל טיימס