עולה על הדמיון...

אף אחד לא יכל לדמיין, לפני עשרים שנה, שהפשיעה המאורגנת בתוך הקו הירוק תגיע לרמה כזו של שליטה בוטה: כאוס מוחלט, שליטה ממשית על הקרקע, עם אוכלוסייה חסרת הגנה שנשארת טרף ללא הגנה וללא דין וחשבון. אנחנו לא מדברים על "פשיעה רגילה", אלא על מערכת שלמה שעובדת בידיעת המדינה, תחת עינה, ובחסותה השקטה - לפעמים גם בגלוי. פשיעה שהוכנה הקרקע עבורה דרך שוד, עוני, אפליה גזעית, ועיכוב ההתפתחות הטבעית.

רבים מהבודקים מאשרים שהסוג הזה של פשיעה הוא "יוצא דופן" בטבעו: אפילו קהילות הרוסות לא הכירו אותו כאשר פשיעה מאורגנת חדרה אליהם. אצלנו, הפשיעה איננה חריגה מהמערכת, אלא חלק מהנדסתה. איך לא, כשמדובר במערכת קולוניאלית גזענית, שמוצאותיה האידיאולוגיות הן החלפת האוכלוסייה המקומית ולא לחיות להרמוניה עימם.

כל יום אנחנו שומעים עדויות על סחיטות, איומים, שיטות רצח והשפלה שיטתית של אנשים; סיפורים שקשה להאמין להם. והסתירה המדהימה היא שהאזרחים בערים ובכפרים הערביים יודעים הכל: שמות הכנופיות, המנהיגים שלהן, המבנים שלהן, וכלים שלהן, בעוד שהמשטרה האפרטיידית מתנהגת כאילו היא לא יודעת.

הם הציפו את העיירות שלנו בתחנות משטרה, לא כדי להגן עלינו, אלא כדי לפקח עלינו, לפרק אותנו פוליטית, ולדכא כל נשימה קולקטיבית שמנסה להפוך לכוח, ולחברה מתפתחת השואפת לחירות ולחיים בכבוד. הפשיעה נשארת חופשית להתרחב, ומי שמתנגד לה נרדף.

ההתפתחויות בסגנונות הסחיטה, והחוצפה של הכנופיות, וביטחונן העצמי, לא היו מגיעות לרמה הזו לולא הכיסוי שמספקת מערכת ההכחדה. אנחנו מול הכחדה חברתית איטית, מחושבת, שמובילה אנשים לתקווה למות, ולאחר מכן להפסקה, ואחר כך להתמוססות. זה הפן האחר של פרויקט הטיהור הציוני: הקול של מערכת האפרטייד אומר: אם לא הצלחנו לגרש אתכם בכוח בשנת 1948, נעשה זאת עכשיו באמצעות ריקון פנימי, פחד, ערבוביה, ונפילה של המשמעות.

זה כבר לא תיאור רטורי. פלסטיני 48 חיים היום במאבק קיומי אמיתי. אין ביטחון, אין רגיעה, ואין גובה שמספיק להגן.

המדינה שעליה להיות להגן על אזרחיה למעשה נסוגה מחובתה, ואף הפכה את היעדרותה לאסטרטגיה.

העדיפויות הלאומיות הלאומיות האזוריות נחלשו, נגמרו, והוטלו עליהן משוואות מכריחות. הגופים החברתיים והעממיים איבדו רבות מכוחם. אפילו ועדות השיקום, שנולדו מתוך כאב האנשים, נאסרו, ומנהיגיהם נלכדו. המסר של השלטון ברור: אזהרה לבנות חוסן עצמי.

ולמרות כל isso, הכמיהה על מה שנשאר מהנחישות הקולקטיבית. ועדת המעקב היום מול מבחן היסטורי, לא פורמלי. עם הבחירה בנשיא חדש שהגיע מבית ספר פוליטי שרואה את השיקום כפרויקט מרכזי, האחריות הולכת ומכפילה, והתקוות עולות. אנחנו לא צריכים נתונים, אלא תנועה של הצלה קולקטיבית. העדיפות היא בנייה, וסיפוק כל מה שצריך כדי לאמץ את הנתיב הזה.

באורך השנים האחרונות, לא פסקו הפעולה והמאמץ: ועדות, יוזמות, עמותות, כנסים. זה לא היה סתם. אבל זה נתקל בקיר של מוסד האפרטייד מצד אחד, ובתשישות פנימית מצד שני. עם זאת, המאמצים הללו יצרו מודעות, ומתחו דורות לשלב הבא:
אנחנו לא קהילה, ולא מגורשים. אנחנו חלק מע народ ששרד את הטיהור, ורוצים שיענישו אותו היום כי הוא נשאר.

מה קורה לאחר כישלון הניסיונות הקולקטיביים, המפלגתיים והמיוצגים?

השאלה הכואבת: אם הפעלת האמיצה נכשלה... האם נוותר? האם נרים את הדגל הלבן? או שנתחיל מנקודת הסיום שהם לא הצליחו לקחת: הבית?

כן, למשפחה יש תפקיד. לא תחליף לפרויקט הכללי, אלא חזית מקבילה. החינוך כאן לא מוסר, אלא פעולה של התנגדות. לחנך את ילדיך לכבוד, למודעות, לשייכות, ולא לאינדיבידואליות ולבדידות - זהו מעשה פוליטי מהדרגה הראשונה. החינוך לא צריך נס; הוא צריך רצון, רצון ואמונה, והוא צריך החלטה. לשבת עם ילדינו, ולשבור את השתיקה, ולהחזיר להגדיר את המותר והאסור לפי קריטריונים מוסריים ולאומיים, ולא לפי קריטריונים צרכניים ואינדיבידואליים, הפך לחובה מוסרית ולצורך חיים, אלא גם קיומית.

מה שאנחנו סובלים לא "סטייה מוסרית" נפרדת מההקשר, אלא תוצאה ישירה של סביבה שזוהמה בכוונה. אנחנו סובלים מתופעות הרסניות ומסוכנות שפוגעות בגופנו, בערכינו ובתנהגותנו, ומתופעות אלה:

צריכה של מחלה: תופעות של עושר שקרי, מכוניות יוקרתיות, טלפונים יקרים בצורה מופרזת, חתונות תצוגה... לרוב בהלוואות שחורות, וריבית מוסווית, וחובות חונקות משפחות ומובילות צעירים לידיים של כנופיות.

תאונות דרכים: מוות חינם בגלל תרבות של פזיזות, כי אין ערך לחיים במודעות שחרגה זמן רב.

עבודה ללא הגנה: מוות ונכות קבועה... כי העובד הוא רק מספר במערכת שמרידה בנו כבני אדם.

בריאות מופקרת: גופים שנשארים במקרה, כי הכבוד יומיומי נמעך.

סכסוכים זניחים הופכים למלחמות קטנות: חנייה של רכב, גבול בין שכנים או אחים... הפך לעימות ממושך, לפעמים אף לדמים, כי העצבים מתוחים והאופק סגור.

בית ספר ללא רוח: סימנים ללא משמעות. תעודות ללא ערכים. דור גדל על תחרות אינדיבידואלית ולא על שייכות.

נסיגה מהעניין הציבורי: כל אחד ננעל על עצמו, על משפחתו, ועל האינטרסים שלו. זה לא ניטרליות - זה התפרקות.

למרות הכל, עדיין בלב החברה הזו יש התראה: משפחות חזקות, אינטלקטואלים חופשיים, פעילים שלא מתעייפים. יש מי שעובד בשקט בעבודה הלאומית, ויש מי שמשרת אנשים בלי מצלמות, ומבנה תרבות של התנגדות מוסרית ורוחנית.

אבל האמת הקשה היא שגם אלה לא בטוחים עוד. כי ההתקפה היום כוללת, ולא מבדילה בין "המבולבלים" ל"המסודרים". כולם באש.

החובה שלנו היא לא לבכות על ההרס, אלא להכריז על מצב של מודעות, מצב של דחייה, מצב של בנייה מחדש מלמטה... מה בתים... מה מצפונים... מה רצון. אין אדם יכול להימנע מהאחריות: אחריות לפעולה, לפחות, בתחום הקרוב שלו, וזה אפשרי ואפשרי מאוד.

והיות מה שאנחנו נחשפים לו הפך להיות מבני, המשימה גדולה, והאתגרים עצומים, ודורשים נשימה ארוכה, וסבלנות רבה, עד שהפעולה שלהם תתממש מצטברת.