ממסגרת שנוצרה מהאינתיפאדה... לאינתיפאדה שמחפשת הנהגה

מחבר: ג'מאל זקות

הרגע הפלסטיני הנוכחי אינו עוד סבב חדש של סכסוך עם הכיבוש, אלא הפך לרגע של בדיקה קיומית שבו מתלכדות כל מרכיבי הסיכון; מלחמה הרסנית על רצועת עזה, והסלמה טרוריסטית בלתי נראית בגדה המערבית, וניסיונות מואצים לכפות עובדות קבועות על הקרקע, תחת קריסה ברורה של מערכת הצדק הבינלאומית וחוסר יכולת של הקהילה הבינלאומית לעצור את הפשע או להרתיע את מבצעיו.

הטרור של המתנחלים, בעוד שהצבא היהודי המחזיק בהם מגן עליהם, אינו נלחם במתקפות נפרדות, אלא מלחמה יומית גלויה על הקיום הפלסטיני, כאילו ממשלת תל אביב ממהרת לכפות מציאות חדשה. ובמקביל, נראה שההנהגה הפלסטינית הרשמית היא עבד של מצב של חוסר יכולת פוליטית, ואין היא יכולה לעשות דבר מלבד לדבר על "קשרים אזוריים ובינלאומיים" שלא עצרו את הרצח, ולא מנעו את ההתנחלות, ולא הגנו על איש.

הבעיה כאן אינה רק במוגבלות הכלים, אלא בחוסר ראייה היכולה לבנות מחדש את מרכיבי הכוח הפלסטיני. הכיבוש לא חיפש מעולם תירוצים, כי הפרויקט שלו היה לפני כל התירוצים. ומי שחשב שנטישת עזה להינצל מדם תושביה תגן עליו או על מה שנותר מפלסטין, גילה שהפרויקט הקולוניאלי אינו מפריד את מטרותיו; מה שמתרחש בגדה המערבית, כולל ירושלים, מאשר שהטרור היהודי שואף לכלל הקיום הפלסטיני.

ובכל זאת, ממשיך להיאמר "אל תתנו להם תירוצים", עד שההגנה על הבית והאדמה על כבוד נראית כמו חריגה מהמגבלות הפוליטיות. וכאן טמונה הטרגדיה, לא רק בכך שמדובר בניסיון למנוע את זכות העם להתנגד לכיבוש, אלא להטיל את האחריות על קרבנות הפורעים.

אך השאלה העמוקה יותר היא: איך הגענו לרגע הזה? הקריאה ל-1948 אינה חזרה לעבר, אלא ניסיון להבין את מנגנוני התבוסה כאשר חסרה פעולה לאומית מאורגנת. הפלסטינים הניחו אז, תחת עיוותים פנימיים ואזוריים עמוקים, על הבטחות להגנה, בזמן שהפרויקט הציוני החזיק בתוכנית מסודרת וכלים מאורגנים להכתיב את העובדות על הקרקע.

היום התנאים שונים, אך הלקח ההיסטורי נוכח. צבאות ערב כבר לא מדברים על התמודדות, והשאלה אינה איך ניתן למנוע מהכיבוש לממש את פרויקט שלו, אלא איך ניתן לנהל משא ומתן עמו לגבי גבולות מעשיו. וכאן ההימור על חוץ הפך על כלי פוליטי להיות חלופה לבניית הכוח העצמי.

ואולי ההשוואה המורגשת ביותר אינה רק בין 1948 להיום, אלא בין ניסיון האינתיפאדה הראשונה לבין המצב כיום. האינתיפאדה הראשונה לא הייתה רק התמודדות עממית עם הכיבוש, אלא הייתה דוגמה לבניית כוח לאומי מתוך החברה. היא התחילה ממושג ההתנגדות העממית הכוללת שמקיפה אי ציות אזרחי, שביתות, חרמות, ארגון חינוך, רווחה חברתית, ייצור מקומי, וכל צורות הארגון שהפכו את החברה הפלסטינית ליכולה לנהל את חייה ולקיים את עמידותה.

ההנהגה הלאומית המאוחדת נבעה מהעם, ולא הייתה משימתה לנהל את האוכלוסייה תחת כיבוש, אלא לבנות את יכולת החברה להתנגד לו. נוצרו גרעיני "רשות העם"; רשות הוועדות האזרחיות שהתאימו לצרכי האזרחים והגנו על עמידותם, ולא רשות ששולטת בפרנסתם או שמתקשה לספק את המינימום של תנאי חייהם.

קיום הרשות ושאלת התנועה העממית

אך ההשוואה עם האינתיפאדה הראשונה לא מושלמת ללא עצירה בפני שאלה דחופה יותר: מה קרה לפעולה העממית הפלסטינית לאחר הקמת הרשות?

משנדונה הרשות הלאומית, לא נעלמה רוח ההתנגדות העממית, ולא הפסיקה החברה לחדש צורות חדשות של מחאה ומאבק. אך מה שמעניין הוא שהגלים האדירים של הפעולה הציבורית שידרו את השנים האחרונות לא יצאו ממרכזי קיום הרשות, אלא לרוב מאזור שבו אינה מחזיקה בנוכחות ישירה או ביכולת לספוג, ובמיוחד ירושלים הכבושה.

המהומות של ירושלים בשנת 2017 נגד השערים האלקטרוניים, והמהומות הציבוריות התכופות להגן על מסגד אל-אקצא והעיר, וכן גלי הכעס שכונו אינתיפאדת הסכינים, כל אלו חשפו אמת פוליטית חשובה שהחברה הפלסטינית עדיין מתמידה להפעיל יוזמה כאשר היא מרגישה על קיום וכבוד שלה מותקפים.

כאן עולה השאלה הגדולה: האם הבעיה בחוסר המוכנות של העם לפעולה, או בטבע המבנה הפוליטי שנוצר לאחר אוסלו ששפך בהדרגה בין החברה לבין הפרויקט הלאומי שלה?

שהעניין אינו שם קיומה של רשות לאומית מבחינת עקרונית, אלא בתפקודה, בתפקידה ובמבנה שלה. השאלה אינה רק, האם הרשות תמשיך או לא? אלא, איזו רשות אנו רוצים? ומה תפקידה בשלב שבו הכיבוש עדיין קיים?

האם תהיה רשות שתנהל את האוכלוסייה תחת כיבוש, שתתאים עצמה לגבולות המותר על ידי הכיבוש? או כלי לחיזוק העמידות של החברה ובניית כישורה הפוליטי והארגוני להגיע לסיום הכיבוש?

אולם המבוי הסתום הפלסטיני הנוכחי אינו מתבטא רק בכישלונה של הרשות. הבעיה העמוקה יותר היא בחוסר יכולת להכיר בכישלון ולבחון את המסלול, ובהפיכת החוסר יכולת למצב שנתגונן עליו, בעוד הכיבוש נמשך לשנות את המציאות על הקרקע. הרשות שהוקמה כשלב מעבר לקראת חופש ועצמאות מוצאת את עצמה, לאחר יותר משלושה עשורים, מול שאלות מהותיות: אם היא לא סיימה את הכיבוש, ולא עצרה את ההתנחלות, ולא הגנה על האדמה, ולא סיפקה לאזרח את המינימום של הביטחון הכלכלי והחברתי, מה מעניק לה את הזכות להמשך בצורה הנוכחית כהנהגת הפרויקט הלאומי?

הנה השאלה הופכת לחשובה: איזה מושג להנהגה זה?

כי ההנהגה אינה פריבילגיה קבועה, ולא מונופול על הייצוג. הלגיטימיות שלה אינה ניתנת לנצח, אלא נרכשת מיכולתה למלא את תפקידה הלאומי. וכאשר היא מאבדת תפקיד זה, הפיכת ושיפוט ההנהגה היא הכרח לאומי ולא סתם סכסוך על הכוח.

אך היציאה מהמשבר אינה בחילופי שמות, ולא בהפצת המשרות, אלא בבניית מושג ההנהגה עצמו; הנהגה שנובעת מהחברה, מתבססת על שותפות עממית, ומשיבה לנו את הכבוד להתנגדות העממית הממוסדת כהגדרה של פרויקט פוליטי וחברתי כולל.

השאלה היום אינה רק: האם אנו בפתח אינתיפאדה חדשה? האינתיפאדות לא מתחילות בהחלטה, אלא מתפוצצות כאשר החברה מגיעה להכרה שהשקט הפך ליקר יותר מהפעולה. וכל הסימנים מצביעים על כך שהפלסטינים מתקרבים לרגע התפוצצות זה.

והשאלה האמיתית היא: איזו אינתיפאדה תהיה?

האם תהיה חזרה לדגם 1987, שבו הכעס הציבורי יפך לפרויקט לאומי מאורגן בראשות חזון מאוחד? או שזו יהיו התפוצצויות מפוזרות שיימשכו על ידי הכיבוש, והסכנה אינה היעדר היכולת להתנגד; זו היכולת שאישרה עצמה הפלסטינים שוב ושוב. הסכנה האמיתית היא היעדר הראיה, האחדות וההנהגה היכולים להפוך את הכשרון הזה לכוח פוליטי.

ולכן, המשימה הלאומית הגדולה היום אינה לשמור על מציאות ששחכה את הצדקות שלה, אלא לבנות מחדש תנועה לאומית שיכולה להחזיר את משמעות ההנהגה כלומר שהרשות תהיה כלי בשירות העם ולא ההפך, ושעדיפותה העיקרית תהיה לספק את רכיבי הקיום והעמידה והיכולת להתמודד.