המשבר בהנהגה הפלסטינית הרשמית..

מחבר: יונס אלאמורי

המשבר בו נתונה הסוגיה הפלסטינית בשנים האחרונות אינו נובע רק מהפרת האיזון בפרמטרי הכוח עם הכיבוש הישראלי, ולא כתוצאה ישירה מהשינויים האזוריים והבינלאומיים שעיצבו מחדש את העדיפויות באזור, אלא גם תוצאה של משבר פנימי עמוק שפוגע במבנה המערכת הפוליטית הפלסטינית, ומחליש את כ Delta ליכולת שלה לעמוד בקצב השינויים ההיסטוריים שידע העימות. סוגיות לאומיות גדולות לא נסוגות רק כאשר האויב מחזיק באמצעי כוח, אלא גם כאשר ההנהגה אינה מצליחה לבחון את אפשרויותיה, לחדש את הלגיטימיות שלה ולהתאים את הכלים שלה לאופי השלב. מכאן, השיח על משבר ההנהגה הפלסטינית הרשמית אינו מתייחס לאנשים מסוימים, אלא לגישה פוליטית ששלטה בשלב הקודם, וכעת זקוקה לבחינה מקיפה שתשיב את הכבוד לפרויקט הלאומי כבחרה המדריכה את כל המדיניות והבחירות.

ההנהגה הפלסטינית המודרנית נוצרה מתוך חיק תנועת השחרור הלאומית, ושאב את הלגיטימיות שלה מהמהפכה, ומהיכולת שלה לאחד את העם הפלסטיני סביב מטרה של שחרור וזכות לקביעת גורל. והארגון לשחרור פלסטין ייצג את המסגרת המאחדת שבה נפגשות הכוחות והזרמים השונים, כאשר הפרויקט הלאומי נשאר הייחוד העליון מה שבו נשאבות המסגרות את קיומם ולגיטימיות שלהם. ההנהגה בשלב הזה לא הייתה מטרת על עצמה, אלא כלי להשגת מטרה גדולה יותר, שהיא סיום הכיבוש ויישום הזכויות הלאומיות הקבועות של העם הפלסטיני...

אולם המשוואה הזו החלה להשתנות בהדרגה עם הקמת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם אוסלו, שהוצג כשלב מעבר המוביל לסיום הכיבוש תוך שנים מוגדרות. אולם מה שהיה מעבר הפך עם הזמן למציאות פוליטית קבועה, בזמן שהכיבוש ממשיך להתפשט, ההתנחלות מתרחבת, והירושלים נתונה למדיניות יהודיזציה מתמשכת, והמרכיבים של המדינה הפלסטינית העצמאית הלכו ותמצקו במהירות. ובמקביל, הרשות הפכה מכלי שהייתה אמורה לשרת את הפרויקט הלאומי למערכת פוליטית ומנהלית שהחלה לפעול, בהדרגה, כדי לנהל את העובדות הקיימות ולשמר את המשך קיומם, עד שהשמירה על המוסדות הפכה למטרה שלעתים קרובות הקדימה את הבנייה מחדש של האסטרטגיה הלאומית היכולה לשנות את המציאות הזו...

שינוי זה לא היה רק תוצאה של עקשנות ממשלות ישראל המתחלפות, על אף האחריות המלאה שלהן לכישלון תהליך הפיוס, אלא גם השתייך להיעדר בדיקה פוליטית בתוך המערכת הפלסטינית. כאשר הפך ברור כי ישראל אינה רואה במו"מ דרך לסיים את הכיבוש, אלא כאמצעי לנהל אותו ולהרוויח זמן להשלמת הפרויקט שלה, היה על ההנהגה הפלסטינית לשוב להעריך את כל הדרך הפוליטית, ולנסח מחדש את הכלים של הפרויקט הלאומי כך שיתאימו לשינויים החדשים. אלא שזה לא קרה, וההימור נמשך על אותם כלים, על אף נסיגה ביכולת שלהם להשיג כל התקדמות אמיתית, דבר שהפך את התהליך הפוליטי למטרה עצמאית, לאחר שפגעה ביכולתה להשיג את המטרה שלשמה הוקמה...

ומכאן, שהמהות של המשבר אינה טמונה בהמשכיות של איש הזה או אחר, ולא במעבר המשרות בתוך המבנה הפוליטי הקיים, אלא בהמשכיות של דגם פוליטי שאינו יכול יותר לייצר יוזמה או לקלוט את השינויים שהתרחשו בעימות. הבעיה אינה משבר הנהגה במובן האישי, אלא משבר הנהגה במובן המבני, כאשר המערכת הפוליטית לאט לאט איבדה את מנגנוני הביקורת, חידוש הלגיטימויות, ותיקון הטעויות, והפכה להיות יותר נוטה לנהל את המשבר מאשר לפעול כדי להתגבר עליו. ולכן, שינוי אנשים, עכב חשיבותו, לא יהיה מספיק כל עוד לא יתאגד מחדש, עם בנייה של הדגם הפוליטי השולט על הקשר בין ההנהגה, המוסדות, והפרויקט הלאומי עצמו...

ואולי אחד המופעים הבולטים של ההפרעה הזו מתבטא במסיח הפרויקט הלאומי הפלסטיני למסלול פוליטי אחד, עד שעם הזמן הפך מסלול זה למסגרת שמנחה את כל המדיניות והבחירות הלאומיות. וכאשר המהלך הזה התמוטט, לא הייתה הבעיה בתמוטטות עצמה, שכל האופציות הפוליטיות חשופות להצלחה או לכישלון, אלא בכך שההנהגה הרשמית לא פעלה לבנות אסטרטגיה לאומית חלופית, הקולטת את השינויים ומעסיקה מחדש את عناصر הכוח שהעם הפלסטיני מחזיק. וכך מצאו הפלסטינים את עצמם מול פרויקט פוליטי שהוא נסוג, ללא פרויקט לאומי מתחדש שיכול למלא את החלל שהוא השאיר...

ואחת מתוצאות הגישה הזו הייתה שההתנגדות, במובן הלאומי הכולל שלה, נסוגה ממקומה כאחת מהבסיסים המרכזיים של תנועת השחרור הלאומית, למקום שוליים בתוך האסטרטגיה הרשמית. ולא הסתפק במעילה על המאבק הלוחם, אלא נגע גם בהחלשה רחבה ועמוקה של כל צורות ההתנגדות שבידי העמים הכבושים. ההשקעה בהתנגדות פופולרית מאורגנת, במרד אזרחי, ובפעולה ציבורית, ובחרם כלכלי, אקדמי ותרבותי, ודיפלומטיה פופולרית, ועבודה של אגודות מקצועיות וסטודנטיאליות, והליכי משפט בפני בתי משפט וארגונים בינלאומיים, והגנה על הנראטיב הלאומי, וחיזוק מרכיבי התמדה כלכלית וחברתית, על אף שכל הכלים הללו יוצרים, יחד, מערכת שלימה של התנגדות שיכולה לשחוק את הכיבוש פוליטית, חוקית ומוסרית, ולהעלות את עלויות המשך קיומו בפני הקהל הבינלאומי...

והיה והנסיגה הזו לא הייתה תלויה רק בתנאים אובייקטיביים שהכיבוש فرض על הפלסטינים, אלא גם כתוצאה מהבחירה הפוליטית שהגביל את הפעולה הלאומית למערכת המו"מ, והתייחס הגישה כלפי שאר אמצעי המאבק כאל אפשרויות משניות או מעוכבות או שאינן מתאימות לגישה הפוליטית הרשמית. ולכן, לא נותרה השפעת הגישה הזו על כישלון של בחירה פוליטית מסוימת, אלא היא התפשטה לאילוץ של רוב מרכיבות הכוח שהעם הפלסטיני מחזיק, והוציאה אותן לאט לאט מהמשוואה של הפעולה הלאומית, בזמן שישראל השתמשה בכל אמצעי הכוח הפוליטי, הצבאי, החוקי, הכלכלי והתקשורתי כדי לכפות את הפרויקט הקולוניאלי שלה על הקרקע...

גישה זו אינה תואמת את מה שהוסכם על פי המשפט הבינלאומי, שאינו מגביל את זכות העמים הכבושים באופציה אחת להגן על זכויותיהם, אלא מאשר את זכותם לקבוע את גורלם, ולסיים את הכיבוש, ולהמשיך במאבק בכל האמצעים הלגיטימיים שמתאימים לכללי המשפט הבינלאומי, ומגילת האומות המאוחדות, והמשפט הבינלאומי ההומניטרי, והמסמכים והמנהגים הבינלאומיים הרלוונטיים. ומכאן, שהחזרת הכבוד להתנגדות אינה משמעה קריאה לסוג מסוים של צורותיה, אלא בהתאמה חזרה להבנה הלאומית הכוללת שלה, כה מערכת שלמה שבה כלים פוליטיים, פופולריים, חוקיים, דיפלומטיים, תקשורתיים, וכל האמצעים הלגיטימיים, מאפשרים לעם הפלסטיני לחזק את התמדה שלו, ולצבור את מרכיבי הכוח, ולהשיב את עשיית היוזמה...

במקביל, המערכת הפוליטית הפלסטינית חוותה ירידה מתמשכת ברמת ההשתתפות הדמוקרטית, כאשר הבחירות הוקפאו, והמוסדות הייצוגיים נחלשו, ותפקיד המסגרות הלאומיות המתאחדות צומצם, וירדו מנגנוני הביקורת והשאילתה, בזמן שהחלטות העשייה התרכזו במסגרת צרה, דבר שהוביל להתרחבות הפער בין ההנהגה לחברה, והחלשת האמון הציבורי במוסדות הרשמיים. לאורך הזמן, המשבר עם הלגיטימיות לא היה רק קשור לסיום המנדים החוקיים של המוסדות, אלא הפך להיות קשור להיעדר ההשתתפות הפוליטית, ולהקפאת מנגנוני החידוש, ולירידת היכולת של המערכת הפוליטית לקלוט את המרכבות השונות של העם הפלסטיני בארץ ובגולה.

הפיצול הפלסטיני העמיד את המשבר הזה בבעיה כפולה, עד שהוא הפך ממחלוקות פוליטיות למציאות מבנית שממשיכה להתחדש. הפיצול לא היה עוד רק שונות בתוכניות או בעדיפויות, אלא הפך לסביבה פוליטית ומערכתית שהחלישה את האחדות של ההנחיה הלאומית, ואילצה את החברה הפלסטינית, והציעה לכיבוש הזדמנות היסטורית להעמיק את הפרויקט ההתנחלות שלה, בתנאים שבהם לא הייתה קיימת רשות לאומית מאוחדת שמסוגלת להכווין את האנרגיות הפלסטיניות ליעד המרכזי שהוא סיום הכיבוש. עם הזמן, הפיצול הפך לחלק מהמשבר, לא רק תוצאה שלו, וניהולו הפך להיות אסטרטגיה לא פתרון אותו, בזמן שהמציאות שהכיבוש فرض ממשיכה להתפשט במהירות...

סוגיית הפרויקט הלאומי המאחד אשר שימש, במשך עשרות שנים, כנקודת המפגש הבסיסית לפלסטינים, נסוגה אל תוך מציאות שבה הפרויקט הלאומי נשען על האחדות של העם, האחדות של הייצוג, והאחדות של המטרה, שהם הבסיסים שתרמו לנוכחותה הפוליטית והמוסרית של הסוגיה הפלסטינית ברמות הערבית והבינלאומית. אולם הבסיסים הללו חוו בשנים האחרונות טלטלה ברורה, כתוצאה מהיעדר חזון אסטרטגי מאוחד הקובע את אופי השלב, העדיפויות, הכלים, ומסגרת הקשרים בין הפוליטיקה למאבק, ובין הרשות לתנועת השחרור הלאומית. וכאשר נעדר הפרויקט המאחד, המדיניות הפכה לתגובות מפוזרות, וההנהגה איבדה את יכולת היוזמה וליצור את העתיד.

עם זאת, כישלון הפרויקט הפוליטי אינו אומר את נפילת הפרויקט הלאומי, כמו שכישלון הפיוס לא מבטל את הזכויות ההיסטוריות והחוקיות של העם הפלסטיני. הזכויות הללו אינן שואבות את הלגיטימיות שלהן מהסכם פוליטי, אלא מכללי המשפט הבינלאומי, ומגילת האומות המאוחדות, ומדוקטרינות של הלגיטימיות הבינלאומית שנקבעו את זכויות העם הפלסטיני לקבוע את גורלו, ולסיים את הכיבוש, ולהקים את המדינה העצמאית שלו, וליהנות מכל זכויותיו הבלתי נפרדות. מכאן, שהמשבר אינו משבר זכויות, אלא משבר ניהול הזכות הזו, וההעברה שלה לפרויקט פוליטי ומאבק שאמור לכפות את נוכחותה באיזון הכוחות הבינלאומי.

הקמת הפרויקט הלאומי הפלסטיני איננה עוד בחירה פוליטית בין מספר אפשרויות, אלא הפכה להיות צורך לאומי המולידו עצם המסלול. משימה זו לא מתחילה בהפקת המבנה הפוליטי הקיים, אלא בבניית המערכת הפוליטית על בסיס שיתוף פעולה לאומי, וחידוש הלגיטימויות באמצעות הרצון הציבורי, והשבת התפקיד המאחד של המוסדות הלאומיים, בראשם הארגון לשחרור פלסטין, כנציג הלגיטימציה והמאחד של העם הפלסטיני, וקביעת הקשרים בין הרשות והפרויקט הלאומי כך שתשמר הרשות ככלי לצד את הפרויקט, ולא כחלופה לו.

כמו כן, נחוצה הקמה מחדש של אסטרטגיה לאומית כוללת, שבה יתאימו כל הכלים של הפעולה הלאומית, כך שלא יהיה العمل הפוליטי חלופה להתנגדות, ולא ההתנגדות חלופה לפעולה הפוליטית, אלא הם יהפכו לחלק מחזון אחד שבו משתלבים ההתנגדות הפופולרית, הפעולה המשפטית והדיפלומטית, תנועת החרם, חיזוק התמדה הלאומית, והגברת התפקיד של הפלסטינים בגולה, וכל האמצעים הלגיטימיים אשר חוק השולטים בם, במידת האסטרטגיה המאוחדת שתחויב להחלטה לאומית מאוחדת, ותשואי להעלות את עלות הכיבוש פוליטית, חוקית ומוסרית, עד שתאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו לחירות ולקביעת גורל.

העשורים הקודמים הוכיחו כי הכיבוש אינו נהנה מעדיפות צבאית בלבד, אלא גם נהנה מפיצול הפלסטינים, מהקיפאון במוסדותיהם, ומהיעדר הביקורת בתוך המערכת הפוליטית שלהם. כמו כן, הוכח שכל פרויקט לאומי מאבד את יכולתו להתחדש, או מפסיק את כלי הכוח שלו, או מגביל את עצמו לבחירה אחת, הופך להיות חשוף יותר לנשיאה, לא משנה עד כמה צדקה הנושא שלו. ולכן, המשבר של ההנהגה הפלסטינית הרשמית אינו גזר דין מקובל, אלא תוצאה של בחירות ומדיניות שניתנים לבחינה ולתיקון, אם יש רצון לאומי ואומץ פוליטי לעבור מניהול המשבר לבניית הפרויקט הלאומי על בסיס חזק יותר שישכיל להתמודד עם אתגרים של השלב...

הרגע הפלסטיני העכשווי דורש בדיקה היסטורית שקטה ואחראית, לא במטרה להוקיע את העבר או לנהל חשבונות, אלא במטרה לשוב את הפרויקט הלאומי ממערכת הקיפאון שהוא תקוע בה, ולהשיב את הכבוד לרעיון השחרור הלאומי כמצפן שעליו צריכים להתבסס כל המוסדות, המדיניות והבחירות. הסוגיה הפלסטינית אינה סובלת היום מחוסר בלגיטימיות שלה, ולא מחוסר צדקת זכויותיה, אלא מן הצורך בהנהגה מתחדשת, ובחזון אסטרטגי כולל, ובפרויקט לאומי שמחדש את האחדות של העם הפלסטיני סביב מטרותיו הגדולות, ומנצל את כל מרכיבי הכוח שהוא מחזיק, במסגרת המשפט הבינלאומי והלגיטימציה הבינלאומית, עד שהפרויקט הלאומי ישוב למקום הטבעי שלו כפרויקט שחרור, ולא כפרויקט ניהול משבר.