כשמדינה הופכת לזכות ולא השתייכות

מחבר: ד. חכמת נביל المصري

המשברים המסוכנים ביותר למדינות אינם מלחמות או משברים כלכליים, אלא הרגע שבו האזרח מתחיל לאבד את תחושת השייכות שלו למולדת. ברגע שבו המולדת, בתודעת האנשים, הופכת למרחב שהזכות אליו שמורה לקבוצה מצומצמת מבחינת כוח, עושר או החלטות, משתנה הקשר בין הפרט למדינה מקשר של שייכות ושיתוף לקשר של זרות וחישובים אישיים.

המדינה המודרנית לא נשענת על כוח בלבד, אלא על חוזה חברתי לא כתוב, הנשען על עיקרון פשוט: שכל אזרח ירגיש שהוא שותף בזכויות ובחובות, שכאשר החוק מגן על כולם ללא אפליה. וכאשר האיזון הזה מתערער, מתחיל להיכחד תחושת האזרחיות, והתחלף בשאלה אחרת: איך אני מגונן על עצמי? במקום איך אני משרת את המולדת שלי?

כאן טמונה הבעיה האמיתית. ההקרבה אינה החלטה שמחוקקת החוק, אלא ערך שמונע מתוך תחושת צדק ושייכות. אי אפשר לבקש מהאזרח להגן על מוסדות שהוא לא מרגיש שהם מייצגים אותו, או לשאת בעומסים לאומיים בזמן שהוא רואה את ההטבות מצומצמות לקבוצה קטנה. ככל שהפער בין המדינה לחברה מתרחב, כך מתערערת האמונה, וכך מתערער רוח היוזמה ואחריות הציבור.

אבל חשוב גם להבחין בין המולדת לשלטון. המולדת היא האדמה, האנשים, ההיסטוריה והזהות, בעוד השלטון הוא ניהול פוליטי שניתן לשינוי. הניסיון של העמים הוכיח כי רבים מהאזרחים נשארו נאמנים למולדותיהם למרות התנגדותם לממשלותיהם, כי השייכות שלהם הייתה למולדת ולא למערכת הפוליטית.

בניית מדינה חזקה לא מתחילה בדרישה מהאנשים להקרבה נוספת, אלא בבניית אמון ביניהם לבין המוסדות שלהם. צדק, שלטון החוק, שוויון הזדמנויות, ומעורבות בקבלת החלטות, אינם סיסמאות פוליטיות, אלא הבסיס שמאפשר לאזרח לראות בהצלחה של המדינה הצלחה שלו, ובהגנה עליה הגנה על עתידו ועתיד ילדיו.

במקרה הפלסטיני, רעיון זה מקבל ממד רגיש יותר. העם שסיפק הקרבות יוצאי דופן במשך עשורים זקוק היום למוסדות לאומיים שמחזקות את אמונתו, שומרות על אחדותו, ומאשרות שהקרבות שלו מתורגמות לפרויקט לאומי כולל, ולא לרווחים קבוצתיים או קרעים פנימיים. האתגרים הקיומיים שמולידים את פלסטין עושים את השבת האמון בין האזרח והמוסדות הלאומיים צורך אסטרטגי, ולא רק נושא מינהלי או פוליטי.

בסופו של דבר, כוחן של המדינות לא נמדד במספר החוקים שהן אוכפות, אלא בחומרת השייכות שהן נוטעות בנפשות אזרחיהן. כאשר אדם מרגיש שהמולדת היא אכן שלו, הוא מתכונן להעניק ולהקריב. ואולם כאשר הוא מאבד את התחושה הזו, אז אינסטינקט ההישרדות עולה על החובה הלאומית, והنجاة הפרטית הופכת להיות אפשרות הגיונית בעיניהם של רבים. ולכן, הדרך למדינה חזקה לא עוברת דרך דרישת הקרבה מהאזרחים, אלא דרך בניית מולדת שבה כולם מרגישים שהם שותפים שווים, ושהזכויות, הכבוד והעתיד שלהם מוגנים.