מרואן ברגותי והאסירים הפלסטינים… המבחן האמיתי של החוק הבינלאומי

מחבר: בָּסָם זַקָּרְנָה

ערך החוק אינו נמדד במה שכותבים המחוקקים בחוקים או במה שנאמר בפורומים בינלאומיים, אלא במה שהוא מספק של הגנה לאדם כאשר הוא במצב החלש ביותר. ואין אדם יותר חשוף להפרת זכויותיו מזה שנמצא תחת סמכות הגורם שמחזיק אותו. ולכן לא נוצרו הסכמות ז'נבה ולא נאסר עינויים בחוק הבינלאומי עבור זמנים של שלום ושגשוג אלא עבור הרגעים בהם הנקמה גוברת על הצדק ואין להותיר את ישראל מעל החוק הבינלאומי.

היום המבט מופנה למנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי על רקע הדיווחים המאמנים ומה שמעבירים עורכי דינו בנוגע לנסיבות מעצרו ולחשיפתו להתקפות של ירי רימוני גומי על רגליו ממרחק אפס והידרדרות במצבו הבריאותי. דיווחים אלה דורשים חקירה עצמאית ושקופה כי הסוגיה אינה נוגעת לשם פוליטי מסוים אלא לעיקרון בסיסי שאין להיחשף למיקוח: זכותו של כל אסיר לחיים ולכבוד והגנה מפני יחס רע.

ועניינו של מרואן ברגותי אינו אלא אחת מהדוגמאות הבולטות שממחישות את מצב האסירים הפלסטינים בבתי הסוהר. מלבד מה שמועלה בנוגע למצבו, במשך השנים האחרונות התגלעו דיווחים, עדויות והצהרות מאומתות על מקרי מוות בבתי הסוהר הישראלים ומידע מאומת בנוגע ליחס רע, עינויים, רעב, הזנחה רפואית, בנוסף לעדויות על תקיפות ואונס מיניות של מספר עצורים וכוללים במקרים של שימוש בכלבים מאומנים. וההפרות הללו, באמצעות עדויות של עורכי דין, גופים ומוסדות עצמאיים, אינן מהוות חריגות פרטניות אלא מצביעות על דפוס הנתמך על ידי מדינת הכיבוש הישראלי, וזה מחייב את הקהילה הבינלאומית לפעול בהקדם, לחקור ולהבטיח את ההחמרה בהתאם להוראות החוק הבינלאומי.

הקהילה הבינלאומית ניצבת היום בפני שאלה גדולה יותר מן הפוליטיקה: האם זכויות האדם נשארות זכויות אוניברסליות כאשר הקורבן הוא פלסטיני? והאם העקרונות ההומניטריים ממשיכים לשחק תפקידם כאשר הם הופכים להיות לקניין של חישובים פוליטיים?

ההגנה על זכויות האסירים הפלסטינים איננה מתן תמיכה בעמדה פוליטית, כמו שהדרישה לחקור את ההפרות אינה מתכוונת לנטות צד נגד צד שני, אלא היא קריאה ליישום אותם העקרונות שהעולם ממשיך להצהיר שאין לעבור עליהם ושכבוד האדם אינו תלוי בגזע, זהות או מיקום פוליטי.

החוק הבינלאומי איננו מעניק לסמכויות המעצר הישראליות חופש פעולה בחיי העצורים או ביטחונם אלא מכריח אותן בחובה חוקית ברורה להגן עליהם, להבטיח להם טיפול רפואי, לשמור על כבודם ולהבטיח שלא תהיה חשיפה לעינויים או יחס קשה או משפיל. אלו אינן דרישות פלסטיניות אלא כללים חוקיים שחוזים עליהם הוועדה הבינלאומית.

והמסוכן יותר הוא כי השתיקה על הפרות מתועדות לא מאיימת רק על האסירים הפלסטינים אלא מאיימת על אמינות המערכת הבינלאומית עצמה. כאשר החלה ישום החוק להיות בררני, החוק מאבד את סמכותו המוסרית והצדק הופך להיות לזכות הניתנת לחלק ומונעת מאחרים.

המנהיג מרואן ברגותי, כשמהותך פוליטית וסמלית לאומית, הפך היום לכתובת של מבחן גדול יותר: האם המוסדות הבינלאומיים יכולים להוכיח שהחוק עדיין מסוגל להגן על האדם גם במקרים המסובכים ביותר? או שהעקרונות שהעולם שואף להגן עליהם יישארו כבולים ליחסי כוח? ומה קורה כשהמבצע הוא ישראל.

מה שנדרש היום איננו מסמכים המדברים על דאגה אלא צעדים מעשיים המבטיחים גישה עצמאית למקומות המעצר ובדיקת מצבו של האסירים הפלסטינים ומענה לכל גורם שמוכח כי ביצע הפרות, לא משנה מי הוא, כי שלטון החוק לא מתממש באמירות אלא בביקורת, החמרה ושקיפות.

העולם עשוי להבדיל סביב הסכסוך ומצבים פוליטיים עשויים להתגוון אך אין זה צריך להוות הבדל על אמת אחת: האדם, בכל שהוא, לא מאבד את אנושיותו מאחורי הסורגים הישראליים ואין זה צריך לאבד את זכותו לחיים ולכבוד.

אם בתי הסוהר הישראליים הפכו להיות מקום שבו לא קיימת הצדקה, אז הנשחף לא יהיה רק האסירים הפלסטינים אלא המערכת החוקית הבינלאומית כולה. שכן כאשר מתאפשר להפר זכויות של קבוצה של אסירים מבלי ביקורת, נפתחת הדרך להידרדרות ההתחייבויות החוקיות שמגינות על כל העצורים, לא משנה מה יהיו אזרחיהם או זהותיהם, כולל כל אסירים ישראלים ואמריקאיים ואירופאיים עלולים למצוא את עצמם יום אחד תחת סמכות גורם אחר. הכבוד האנושי אינו יכול להיות מפוצל והחוק שלא מצליח להגן על אדם היום לא יהיה מסוגל להגן על אחרים מחר.