כלכלה פלסטינית... או שתי כלכלות?

מחבר: ד. סעיד סברי

בתחילת שנת 2026, חזו הרשות הפלסטינית למטבע וללשכה המרכזית לסטטיסטיקה צמיחה בכלכלה הפלסטינית בשיעור של בין 4.1% ל-4.5%. אך לאחר רק שישה חודשים, חשפו הנתונים הרשמיים עצמם הידרדרות של 8%, והקפיצה של התוצר לנפש ירדה ל-545 דולר בלבד. בין שני המספרים לא קיים רק פער סטטיסטי, אלא סיפור של כלכלה שמשתנה מהר יותר מיכולת התחזיות להדביק אותה.

צפי שנבנה על הנחות, לא על התאוששות ממשית

הסנריו שנבנה על בסיס התחזיות הללו לא היה צפי לשיפור מהותי, אלא הנחה על "המשך המצב הקיים ללא שינויים מהותיים" - שמירה על המגבלות על תנועה ומעברים כפי שהן, ומשך פעילות מוגבל בעזה במסגרת הסיוע ההומניטרי, כשחלק גדול מהעובדים מנותק משוק העבודה הישראלי. במילים אחרות, היה זה צמיחה שולית שחושבה מבסיס נמוך מאוד לאחר ההידרדרות בעזה שעברה את ה-80% בשנת 2024.

הבעיה היא שגם התחזיות הצנועות הללו לא החזיקו מעמד מול נתוני הרבעון הראשון, שבו הכלכלה של יהודה ושומרון בלבד רשמה ירידה של 8%, למרות שהיא האזור הפחות נפגע ישירות מהמלחמה. המשמעות היא שההידרדרות לא נשארה מוגבלת למגזר ההרסני ביותר, אלא התפשטה לכלכלה שציפו שתוביל את ההתאוששות.

האם אנחנו מדברים עדיין על כלכלה פלסטינית אחת?

הכלכלה הפלסטינית היום לא מהווה עוד כלכלה אחת במובן המעשי, אלא שתי כלכלות השונות זו מזו במבנה הפעילות, ברמות המחירים, בשוק העבודה, ובצמחי העוני, וגם בדינמיקות הצמיחה והירידה. שיעור האינפלציה בפלסטין חווה תנודות חדות במהלך השנה האחרונה, שהגיעו לעלייה שנתית של 10.5% סה"כ לשנת 2025, אך עם פערים משמעותיים בין האזורים: יציבות כמעט מוחלטת ביהודה ושומרון (-0.11%), מול עלייה מפתיעה בעזה שהגיעה ל-21.93% כתוצאה מצמצום הסחורות והתמוטטות שרשרות האספקה. אותו דבר תקף גם לשוק העבודה: אבטלה של 28.7% ביהודה ושומרון בסוף 2025, לעומת מעל 80% בעזה, ובתחום העוני: 11.5% ביהודה ושומרון מול 63.6% בעזה.

פער זה מעיד על כך שהשיחה על "כלכלה פלסטינית אחת" הפכה לפשטני מטעה; מה שמתרחש ביהודה ושומרון אינו משקף בהכרח מה שקורה בעזה, מה שמחייב לבדוק שיטתית את הצגת הנתונים הסטטיסטיים עצמם, כך שהנתונים של שני האזורים יוגשו בנפרד ולא יתמזגו במספר לאומי אחד שעשוי להסתיר יותר משישקף.

פער הסיבה: מדוע הסנריו לא התממש?

הפער בין התחזיות למציאות לא משקף טעות בשיטת הסטטיסטיקה בכמה שזה משקף שינוי במשתנים עצמם. בעוד שהדו"ח הניח יציבות יחסית במגבלות, חודשים שלאחר מכן חווינו הסלמה במעצר כספי המוקצה שמהווה כ-70% מהכנסות המדינה, והמשך המגבלות על העברתם במשך יותר משנה, בנוסף להחמרה במשבר הנזילות הבנקאית הקשורה לצבירת השקל. בנוסף, מדד התפוקה התעשייתית, שהוא מדד תפעולי ישיר הרחק מהצריכה הממומנת על ידי סיוע, רשם ירידה נוספת של 1.15% במאי 2026, מה שמאשר שהידרדרות זו היא כיוון מתמשך ולא אירוע חולף ברבעון אחד.

פער זה נקרא בספרות הכלכלית "שגיאת תחזית כלכלית" (Forecast Error), כלומר הפער בין התוצאות הצפויות לתוצאות בפועל, פער שנוטה להתרחב בדרך כלל בכלכלות חשופות להלם פוליטי ואזרחי מתמשך.

וההשפעה של ההידרדרות לא באה לידי ביטוי רק בירידה בתפוקה, אלא גם בהימצאות הסקטור הפרטי מלהשקיע ובירידה חדה בהקמת הון קבוע בצל חוסר הוודאות הפוליטי והביטחוני. הדבר מתבטא גם בסקטור הבנקאי, שבו ישנה עלייה בלחצים על הנזילות, והסיכונים האשראיים גוברים, ותאבון המימון יורד, כך שהמשבר עובר מלהיות האטה כלכלית למחזור הדוק של הידרדרות כלכלית וכספית המתרקדמות זו את זו. המשמעות היא שההשפעות של המשבר לא יסתיימו בשנת 2026, אלא יתמשכו ליכולת הייצור של הכלכלה הפלסטינית לשנים הבאות, שכן ההשקעה המעוכבת היום הופכת לכוח ייצור חסר מחר.

דפוס חזרתי בכלכלות שבירות

הפער בין התחזיות לתוצאות איננו מקרה יוצא דופן בכלכלות שבירות ומושפעות סכסוכים, שם התחזיות צומצמות בתדירות גבוהה עם שינוי בתנאים בשטח. עם זאת, הייחוד של המקרה הפלסטיני טמון בכך שהמשתנים הפוליטיים והכלכליים משתנים במהירות רבה יותר מיכולת המודלים המסורתיים לקלוט אותם, דבר שמקנה לתחזיות להיות כפופות לחצייה תוך מספר חודשים ספורים.

מדוע הפער הזה חשוב למקבלי ההחלטות ולתורמים?

הפער בין תחזית רשמית למציאות בפועל עשוי להיראות בעניינים טכניים גרידא, אך הוא נושא משמעות עמוקה יותר: הסנריוים הרשמיים משמשים כבסיס לתכנון התקציב הציבורי ולעיצוב תוכניות הסיוע הבינלאומיות. כאשר תחזית הבסיס גבוהה מהמציאות בפער של כ-12 נקודות אחוז, כל תכנון שמתבסס על כך חשוף לשיבוש במימון וביישום כבר מהיום הראשון.

וכאשר תוכניות המימון הבינלאומיות מבוססות על סנריו המניח התאוששות מתונה, בעוד שגילויי הנתונים הרבעוניים חושפים המשך ההידרדרות, פער המימון הופך לתוצאה טבעית של השוני הזה, ואינו רק חוסר בהיקף הסיוע המוענק בכנסים כמו כנס התורמים שהתקיים לאחרונה בברצלונה. פער זה אינו נמדד תיאורטית בלבד; החוב הציבורי שעלה על 15.4 מיליארד דולר משקף כיצד הפער הבלתי מדווח במימון הפך לחוב מצטבר הנושא את מחירו הדורות הבאים.

סיכום: חשיבות הקריאה הביקורתית של הנתונים הרשמיים

מניסיונות הניתוח הזה אין הכוונה למנוע ספק במקצועיות הרשות למטבע או הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכן שניהם פועלים על פי מתודולוגיות מדעיות המוכרות ברמה עולמית, והתחזיות הכלכליות באופן טבעי הן אפשריות המבוססות על הנחות הניתנות לשינוי, בוודאי בכלכלה הפועלת תחת מגבלות פוליטיות החורגות מרצונה. הכלכלה הפלסטינית לא זקוקה רק למימון נוסף, אלא גם למערכת אזהרה כלכלית מוקדמת, המעדכנת את התחזיות אחת לרבעון, ומעניקה למקבלי ההחלטות ולתורמים תמונה הקרובה יותר למציאות. כאשר התנאים משתנים בקצב מהיר יותר מאשר כלי המדידה, הפיכת עדכון הנתונים לחלק מניהול המשבר, ולא רק פעולה סטטיסטית תקופתית. בכלכלה המשתנה במהירות כזו, הופכת גמישות התחזיות לחלק מחוויית הניהול הכלכלי, ולא רק נושא טכני. הפער המסוכן יותר אינו בין התחזיות למציאות, אלא בין המדיניות הבנויה על נתונים שהמציאות כבר עברתה בהצלחה.