הקמתה השלישית של פלסטין: מול הנדסת ההתפוררות

מלחמת השמדה הישראלית בעזה חצתה את הגבול מלהיות פשוט מלחמה המכוונת לאדמה ולאדם, או ניסיון צבאי להטיל מציאות חדשה דרך הרג, השמדה, רעב וגירוש, לרמה עמוקה ומסוכנת יותר, דבר שמגלה שינוי באופי האסטרטגיה הציונית עצמה, מהמושג של אסטרטגיית ניהול הסכסוך ששלטה במדיניות הישראלית במשך עשרות שנים, לניסיון להנדס את ההתפוררות הפלסטינית ולשוב ולעצב את המצב הפלסטיני, כך שיתאים למטרות שמעבר לרגע הצבאי, בדרך ליצירת תנאי הקיום הפוליטי והחברתי הפלסטיני.

ואין אפשרות להבין את השינוי הזה בנפרד מהניגודים המצטברים הנמצאים בפני המיזם הציוני; כי המשך העליונות הצבאית לא הביא להכרעה היסטורית, וגם היכולת לשלוט לא הפכה ליכולת לסיים את נוכחות העם הפלסטיני או לחצות את בעייתו. לאחר עשרות שנים של כיבוש והתנחלות, ולמרות מה שיש לישראל מכוח צבאי ותמיכה פוליטית רחבה, במיוחד מוושינגטון ומאלה שסובבים סביבה, נותר הפלסטיני נוכח כהזדהות לאומית וכשחקן פוליטי והיסטורי, כמו שהנושא הפלסטיני נותר נוכח בתודעה העולמית.

ומכאן, המעבר מניסיון ההכרעה לניסיון ההתפוררות כדי להבטיח את ההכרעה אינו משקף עודף כוח אלא חושף מבוי סתום אסטרטגי למיזם הציוני. כאשר הכוח אינו מצליח לייצר כניעה פוליטית, המהמרת על התשישות של נושא העניין עצמו; כלומר, החברה הפלסטינית דרך החלשת התנאים לאחדותו, וריסוק מוסדותיו, ועיוות התודעה הקולקטיבית שלו, והעמקת ניגודיו הפנימיים והפיכתם לחלופה למאבק עם כוחות הכיבוש ומערכת השליטה הקולוניאלית. וכאן צריך לעצור מול התפשטות תופעות של הגזמת והצתת ההבדלים המשניים והפיכתם למצב של עימות רפואי ממלא את המרחב הציבורי, במיוחד לאור ירידת המשותף והיעדר הנהגה המחזיקה בחזון כולל ואמון הדדי עם עמה ועם החברה, כדי לשמור את המצפן תמיד מול האסטרטגיות של ההשמדה וגירוש.

הנדסת ההתפוררות: אסטרטגיה אלטרנטיבית מול מבוי סתום של המיזם הציוני

המונח "הנדסת ההתפוררות" אינו מתכוון רק לניצול מציאות הקרבנות הפלסטיני בלבד, אלא מציין ניסיון להפוך את הקרבנות הזה למסלול קבוע שמחזיר את עיצוב המציאות הפלסטינית מתוך עצמו. המטרה אינה רק למנוע את האחדות הפוליטית, אלא להחליש את היכולת לייצר אחדות לאומית שיש לה משמעות, כך שהפלסטינים יהיו עסוקים בניהול המשברים הפנימיים שלהם יותר מאשר ביכולת שלהם להתמודד עם המיזם שיצר את המשברים הללו והשקיע בהם.

אסטרטגיה זו מגיעה בהקשר של מבוי סתום רחב יותר שנמצא בפני המיזם הציוני עצמו. כמה חוקרים, ביניהם ההיסטוריון הישראלי אילן פפה, טוענים שהמיזם הציוני מתמודד עם משבר מבני שעשוי לאיים על המשך קיומו בנוסחתו הנוכחית. אין זה אומר בהכרח שהתמוטטות מיידית מול הטורחחרות, אלא מציין שהניגוד בין הלוגיקה של שליטה מתמשכת לבין הבלתי אפשרי לסיים את קיום הפלסטיני שם את המיזם בפני שאלות היסטוריות עמוקות לגבי עתידו.

מנקודת מבט זו, ניתן להבין את המדיניות של גירוש, פיצול, סיפוח והתנחלות ומניעת השיקום, לא רק ככלים לשליטה בהווה, אלא כניסיונות לעצב את העתיד, דרך החלשת הצד שמייצג את האתגר ההיסטורי המרכזי ביותר עבור המיזם הציוני, שהוא המשך קיום העם הפלסטיני עם הזהות הלאומית שלו, הזיכרון הקולקטיבי והזכות הפוליטית שאינה ניתנת למחיקה

מהתפלגות התחום הפוליטי לפירוק המרחב הלאומי

כבר הפכה ההתפלגות הפלסטינית ליותר משלטון שיש לישראל; היא הפכה לרכיב פונקציונלי באסטרטגיה רחבה יותר. היא מבינה שהמינימום של האחדות בין הפלסטינים, פוליטית, מוסדית וחברתית, יכול להציג שוב את העניין הפלסטיני כהעניין של עם הנאבק למען החירות והזכות לקבוע את גורלו, ולא כהתדיינות פנימית בין כוחות פלסטיניים מתמודדים.

אך הסכנה העמוקה לא טמונה רק בהתפלגות הפוליטית, אלא בניסיון להעביר אותה לשלב פיצול הרקמה הלאומית והחברתי. המיזם הציוני לא מכוון רק למוסדות והנהגות, אלא מכוון גם למרחב הלאומי כולו; דרך הגירוש, חיתוך הגיאוגרפיה, מניעת השיקום, האצת ההתנחלות והסיפוח, והחלשת הקשרים שהופכים את הפלסטינים לעם אחד למרות ריבוי מקומות קיומם.

ומכאן ניתן להבין את הנסיונות להזין את השנאות האזוריות, המשפחתיות והמפלגתיות, ולחזק את אובדן האמון בין מרכיבי החברה, ולדחוף את המצב הפלסטיני לעבר מה שיותר מסוכן מהתפלגות: לעבר התרכבות פנימית. כשזהויות חלקיות מקדימות על הזהות הלאומית, וכשכאב משותף הופך לתחום נוסף להתמודדות ולהתפלגות, הכיבוש השיג אחד מהמטרות המסוכנות ביותר שלו; לא רק שליטה על האדמה, אלא החלשת היכולת לייצר משמעות משותפת לעתיד.

חברות לא נכשלות רק כאשר הן נכשלות צבאית, אלא כשן מאבדות את תחושת האחדות הקולקטיבית בגורל שלהן, וביכולתן לחרוג מההבדלים בינן, ובזכותן לייצר מיזם כולל. ולכן ההתפוררות אינה מצב פוליטי חולף בלבד, אלא תהליך היסטורי שיכול לשוב ולעצב את התודעה והקשרים החברתיים אם לא תתמודד.

הקרב על הרעיון הלאומי: הקמתה השלישית של פלסטין

מול אסטרטגיה זו אין להתחיל רק בסיום ההתפלגות, ולא להסתפק בקריאה לאחדות לאומית כמניע מוסרי ריק, אלא להתחיל בבניית היסוד שמעניק לאחדות משמעותו, והוא הרעיון הלאומי הפלסטיני. המיזם הלאומי, כמה שזה חשוב, אינו מקור הסיפור; אלא הוא הביטוי הפוליטי והמוסדי לרעיון עמוק יותר שהקדישו אותו ומעניק לו לגיטימציה; רעיון העמים הפלסטיני, בעל הזכות לקבוע את גורלו, והיכול לחרוג מניסיונות להכותו ולחלק אותו.

הרעיון הלאומי הפלסטיני היה זה שהביאה הנכבה למנוע מהפלסטינים להפוך למיותרים סחקים של פליטים המנותקים מעצמם וממתכוניתם, וזהו מה שאפשר להתייחס אליו כהקמה הראשונה של רעיון זה. אבל ההקמה השנייה התבטאה בהקמת התנועה הלאומית המודרנית ומוסדותיה ואתריה הנבחרים שהשיבו לעם הפלסטיני את נוכחותו כשחקן היסטורי, אשר נראה כי היא מגיעה לניתוח שלה.

אחריו, כרגע, השינויים העמוקים שהכופה מלחמת ההשמדה כופים הקמה שלישית לרעיון הלאומי הפלסטיני; הקמה שאינה מבטלת את הניסיון הקודם, אלא שואבת לקחים ובונה מחדש את המרחב הלאומי על יסודות יותר יסודיים; שותפות במקום השמצה, דמוקרטיה במקום שלטון, אזרחות במקום אלימות, ולגיטימציה פופולארית במקום לגיטימציית המצב הקיים.

אתגר האמיתי אינו רק בבניית המיזם הלאומי, אלא בהגנה על הרעיון המעניק לו חיים ומשמעות. המיזמים הפוליטיים יכולים להיכשל או להתעצב מחדש, אך אם הרעיון הלאומי המאחד יתפוגג, היכולת לחדש תהיה קשה יותר.

אסטרטגיה הציונית עברה מהנחיית הסכסוך להנדסת ההתפוררות הפלסטינית, כי סיום הבעיה בכוח כבר אינו אפשרי, כי המשך קיומו של עם פלסטיני מאוחד בזהותו, תודעתו וזכויותיו מהווה את האתגר ההיסטורי העמוק ביותר למיזם המבוסס על הדחה ושליטה.

ולכן, העדיפויות של השלב אינן מסתפקות בהתנגדות לכיבוש או בבניית המיזם הלאומי מחדש, אלא מתחילות בשיקום הרעיון הלאומי הפלסטיני עצמו; הרעיון שהופך את פלסטין לעניין של עם, לא רק כשטח במחלוקת, ואת האחדות לצורך היסטורי לא אפשר פוליטי שעובר. היום הקרב אינו רק על עזה או הגדה, ולא רק על צורת המערכת הפוליטית הבאה, אלא על משמעות פלסטין עצמה; האם תישאר בעיית עם אחד בעלת מיזם היסטורי לשחרור, או תתפצל למספר בעיות מפורקות שיש לניהולה על ידי המצבים שנכפים על ידי הכיבוש?

אם הכיבוש מנסה להנדס את ההתפוררות, התגובה ההיסטורית צריכה להיות בניית האחדות על בסיס חדש; לגיטימציה פופלארית, שותפות לאומית, אזרחות כוללת, ומנהיגות אחראית על הכאב והקורבנות הגדולים הפלסטיים, כמו גם על המטרות והגורלות הלאומיים.

הרגיון הלאומי הוא זה שהוליד את המיזם הלאומי, והוא היחידי היכול לחדש אותו ולהגינו מפני התפוררות, ולהפוך את ההתנגדות הפלסטינית מכוח קיומי בלבד לכוח היסטורי המחזיק בפוטנציה הכוח לספר את החירות, הצדק והעצמאות הלאומית המוחלטת.