כאשר הם כותבים את הסוף... מתחילה הסיפור..

מחבר: יונס אלאמורי

הם תמיד כתבו את תעודת הפטירה לפני שהחיים נגמרים... הם הסתכלו על אותה פינה ישנה בעולם, על פני האנשים שם, שהשנים חקקו אותן, על הדרכים ששמרו על קול המעברים והנפילים, על הבתים שעמדו זמן רב מול הרוח, ואחר כך אמרו בביטחון של מי שחושב שהוא מחזיק במפתחות ההיסטוריה .. הסיפור נגמר, האנשים התעייפו, העץ נבל, הילדים האדמה חיפשו את יומם בלבד, ולא נותר בחללם מקום לחלום... אבל הם לא הבינו את טבע הארץ הזו. הם לא הבינו שיש מקומות שלא שוכנת בהם רק הגיאוגרפיה, אלא גם הזיכרון. הם לא הבינו שחלק מהעמים עשויות להיות בנטל מכאוב אבל לא לאבד את יכולת האופק, ושחלק מההרים עשויים לשתוק זמן רב לא כי הם מתים, אלא כי הם אוספים בסלעיהם את כוח הסערה הבאה...

בארץ הזו, הדומה לספר ישן, בכל פעם שניסו לקרוא את עמודיו לבסוף הם התאחדו, היה שם סוד שאף אחד לא הצליח להסביר. כל פעם שהם אמרו שהעם שלה נגמר, הופיע דור חדש שנסח את הסיפור בכדי לפתוח דלת חדשה. כל פעם שהם חשבו שהתשישות ניצחה, יצא מעורכי החיים קול שאומר... הסיפור עדיין לא נגמר... כי הילד האדמה שם לא היה רק תושב במקום שמוקף חוטים וגבולות ומגבלות, אלא היה המשך של משהו עתיק יותר מכל הקירות... הוא ידע שהארץ היא לא רק אבן, שהבית הוא לא רק גג וקירות, אלא יש לו משמעות המסתתרת בנפש...

וכאשר הם חשבו בסוף המאה הקודמת שהשקט הארוך הפך לכניעה, יצא הארץ ממצבה. היא לא יצאה עם ארסנל ולא עם צבאות, אלא יצאה מליבם של אנשים רגילים. היא יצאה ממחנות, מכפרים, מערים, מידי הקטנים והגדולים, מהנשים ששמרו את הסיפור, ומהזקנים שחזרו על שמות המקומות כדי שלא יעלמו מהזיכרון... והקול הגבוה והמרהיב היה.. שאין קול שמתעלה מעל קול האמת, ואין קול שמתעלה מעל קול העם, ואין קול שמתעלה מעל קול الانتفاضة .. כך היתה الانتفاضة الكبرى הראשונה הרגע שבו נשברה התמונה שניסו לצייר זמן רב. העולם גילה שהכוח לא תמיד בברזל, ושחומות ככל שהן גבוהות לא יכולות למנוע רעיון מלעבור. האבן הקטנה היתה גדולה ממנה, לא כי היא חזקה מהנשק, אלא כי היא נושאת משמעות גדולה יותר מהעימות עצמו. היא נושאת את ההכרזה של בן הארץ שהוא עדיין כאן, שהוא עדיין רואה, שהוא עדיין מסרב להפוך למספר ברשימה ארוכה של שכחה...

ואז הגיעו השנים שנשאו עמן תקוות גדולות ואכזבות גדולות. הפנים השתנו, והחישובים השתנו, והסיפור נכנס לשלב חדש. הופיע מערכת רשמית הנושאת את שם העניין, והניפה דגלים של ייצוג וניהול, ורבים חשבו שהדרך לגאולה החלה. אבל הימים חשפו שהמערכת שהגיעה להיות גשר לחופש הפכה בהדרגה לנטל חדש על כתפי האנשים...
הילד של האדמה לא עמד בפני נטל אחד בלבד, אלא מצא את עצמו בין פטיש למכה .. פטיש של מציאות imposed from the outside, וסדן של מציאות פנימית המורכבת יותר ויותר מדי יום. עליו לשאת את דאגות הכיבוש ואת דאגות החיים היומיים, ולעמוד בפני המגבלות שמגיעות מעבר לגבולות, והעומסים שהצטברו בתוך הבית עצמו.

במקום שהמוסד הרשמי יהפוך לקול של הרחוב, רבים התחילו לראות אותו מרוחק מהדופק של הדרך. במקום להגן על הזיכרון הקולקטיבי ולבנות על ההיסטוריה הארוכה של המאבק, לפעמים היא נראתה כאילו מנסה להגדיר מחדש את ההיסטוריה כך שתתאים לאינטרסים שלה. קול ההמונים הישן, קול המחנות, הכפרים והסימטאות, קול אלו שעשו את הרגעים הגדולים, נראה כמו רעש מטריד בחישובים הפוליטיים...

וכאן התחילה טרגדיה חדשה. הקרב לא היה רק בין אלו המנסים למחות את הסיפור מבחוץ, אלא גם הופיעו ניסיונות לרסן אותו מבפנים. חלק מאלו שהחזיקו בשם העניין פחדו מהכוח של הרחוב יותר מכפי שפחדו מהכוח של אויביהם. המעשה הציבורי שהיה יום מקור הלגיטימציה נחשב לבעיה שיש לשלוט בה, ולא כוח שצריך לאמץ... כי הילד של הארץ שהחזיק את האבן בזמנים עברו, והחזיק את קולו ברחובות הערים, והחזיק את דמות ירושלים בליבו, מצא את עצמו מול מציאות הרוצה ממנו להיות צופה בהיסטוריה שלו. הם רוצים ממנו לזכור את העבר כתמונה תלויה על הקיר, לא כרוח חיה הנעה בהווה...

ואז הגיעה ירושלים, העיר שמעולם לא היתה רק עיר. היא תמיד היתה הלב הפועם של הסיפור. היא המקום שבו כל השאלות מתכנסות.. שאלה הזיכרון, ושאלה הזהות, ושאלה ההישרדות. בכל פעם שהם חשבו שהעיר נרגעה, היא יצאה משקטה כדי להזכיר לכולם שהערים בהם שוכנת הנשמה אינן עושות שינה בקלות... ומהשערים הוותיקים שלה, ומהסימטאות המורחות את צעדיהם של הדורות, יצאו גלים חדשים של כעס ומחאה. צעירים שלא החזיקו בזיכרון של الانتفاضة הראשונה במלואו, אבל ירשו את משמעותה. צעירים שנולדו בעידן שונה, חיו בעולם מלא במסכים ומהירות, אבל הם גילו שחלק מהשאלות אינן משתנות גם כאשר הזמן משתנה... ובכל תחנה השאלה חזרה ... האם נגמרו הילדים של הארץ הזו? האם הם הפכו לבלתי מסוגלים לפעול? האם הצליחה העייפות להרוג את החשק במרידה ..?? והתגובה הקבועה מגיעה תמיד מאותו מקום .. מהרחוב, מהפנים החדשות, מאלה שלא היו בחישובי הפוליטיקאיים ולא בתחזיות של המנתחים. כך בانتفاضة השנייה, כאשר נפץ שלב חדש של סכסוך, שוב הוכח שהסיפור לא מת. התנאים היו קשים יותר, והמחירים גבוהים יותר, אבל המסר נשאר אחד .. מי שמנסה לכפות את הזיכרון בסופו של דבר מגלה שהוא מתמודד עם משהו שלא ניתן לעצור...

ובעודי השנים, הופיעו צורות חדשות של עמידות. ההתנגדות לא היתה קשורה לתמונה אחת. היא הפכה במידה של הישרדות, בנגינה במקום, בשמירה על השפה, ובסירוב שבשמות לגמרי טבעי. היא הפכה במדינת פלסטינים שמעבירה את ילדיה לשמות הכפרים הישנים, ובצעיר מקדושי שפועל לכך ש עירו תהיה נוכחת ביום שלו, ובאמן שהופך את הקיר לקטע אמנות, ובכומס שמבקש לשמור מה שאחרים רוצים שיתקלקל...

אבל הדבר המסוכן ביותר שהסיפור פגש לא היה רק הכוח של האויב, אלא גם הנסיונות להסיח את הדעת של האנשים מהשאלה המרכזית. חייהם של אנשים התמלאו בנושאים יומיים שצורכים את אנרגייתם, משברים מנדפים, קונפליקטים פנימיים, חלוקות, ובעיות שגורמות לאזרח לשקוע בחיפוש אחר הגאולה הפרטית בזמן שהנושאים הגדולים נעלמים בתוך הרעש...

חלקם הפכו עסוקים במאבק על פרטים קטנים, בזמן שהשאלות הגדולות אחוזות לאחור. הקרב הצדדי נעשה מרובה, עד שכמעט נעלם המראה כוון. ובתוך כל רעש זה, ניסו כמה לשכנע את האנשים שזמן הסיפורים הגדולים נגמר, ושעליהם פשוט להסתגל למציאות... אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שהעמים שנושאים חזון עמוק עשויים לעבור בעיות זמן וחלושי כוח, ולהיכנס לתחנות פנימיות, ויכולים להתעייף מרוב הדרך, אך לא מאבדים את יכולתם לשחזר את קולם... הקול הזה לא היה מעולם שייך לשלטון או מוסד או אדם. היה זה קול האדמה עצמה. קול השדות הישנים, וקול האבנים ששמרו את הרגליים, וקול הערים שנדחו להיות מוזיאונים. היה זה קול הילד של האדמה כאשר אומר שנוכחותו אינה מתנה מאף אחד, ושהזיכרון שלו אינו תיק שניתן לסגור בארונות הפוליטיקה...

ולכן הפתעות נמשכות לחזור. כל פעם שהכריזו על סוף הסיפור, הופיע התחלה חדשה. כל פעם שהם חשבו שהדור החדש איבד את הקשר עם העבר, הם גילו שהוא מחדש את גילו בדרך שלו. כל פעם שהם האמינו שהעץ התייבש, יצאו ממנו ענפי חדשים... כי הסיפור אינו סיפור אומם שלא נופלים, אלא סיפור של אומם שיודעים כיצד לקום. הם עשויים להתקפל תחת נטל הימים, ואולי הם שונים, ואולי חלקם ייעלמו בדרכים צדדיות, אבל יש משהו עמוק שנשאר חי בפנים...

וזהו הסוד שהיו אלה שלא הבינו שכתבו את הסוף פעם אחרי פעם, שחלק מהסיפורים לא נגמרים כי הם לא התחילו מהנייר, אלא התחילו משורשים עמוקים באדמה ובזיכרון. שחלק מהעמים עשויים להיות מכוסים באבק, ועשויים להימשך שנים, ועשויים לחוות רגעים שבהם השקט נראה ארוך יותר מהסבל, אבל הם לא נעלמים, כי מה שצוי בנשמה לא ניתן לנטוע שורשיו על-ידי כוח...

כי בארץ הזו, ההסתיים לא היו אלא דלתות נסתרות להתחלה חדשה, והנפילות לא היו אלא רגעים שבהן האדמה אוספת את נשימותיה לפני שהיא חוזרת לעמוד. כל כיפוף לפני עוצמת הימים הסתיר בתוכו כוח קום, וכל שתיקה ארוכה נושאת בתוכה קול עמוק שלא הגיע זמנו להופיע עדיין... כי שם, היכן שהאבנים שומרות את שמות המעברים, והיכן שהרחובות מכירים את צעדיהם של אלו שעברו בהם, הקול לא מת, אלא משנה רק את צורתו. הוא עשוי להפוך מהקלה לדיבור, ומדיבור לזיכרון, ומזיכרון לדור חדש שיפתח את הדלת ממקום שבו חשב שהנסגר לסוף. ולכן נשאר הסיפור קשה להסתיים. כי כל פעם שחשבו שהווילון נסגר, קם מאחורי חדש. וכל פעם שהם האמינו ששורשי העץ התייבשו, האדמה הוציאה מעמקיה זר שיעלה בחי לא עזב. וכאשר ניסו לקבור את הקול מתחת לשכבות השכחה, הוא חזר בבירור גדול, כי חלק מהקולות לא נולדים רק מגרון, אלא נולדים מאדמה שיודעת כיצד לדבר... שארץ אינה סיפור של עמים הממתינים לרגע הגאולה, אלא סיפור של עם שמייצר מההמתנה משמעות, ומהכאב זיכרון, ומהשבירה דרך לעמידה. זו היא הסיפור של אלו שכל פעם שהאחרים כתבו את סוף שלהם, גילו שהם טוענים שלא נעלמים את תחילת פרק חדש בספר שלא ידעו מעולם מה לסגור אותו... כי ישנה ארץ אם היא נרדמת אינה מתה, ואם היא שותקת אינה נכנעת, ואם היא מתכפפת אינה נשברת... אלא היא אוספת בשתיקתה את כוח הסערה הבאה.