הנגד הפוליטי הפלסטיני .. מהאשליה של החלופה למרווח ההיסטוריה ...

 מה שחווה הנגד הפוליטי הפלסטיני היום אינו סתם מצב של חולשה חולפת שנכפתה על ידי השינויים האזוריים או האיזון הכוחי המופר עם הכיבוש, אלא מצב של Collapse histórico طويل שמרכיביו הצטברו לאורך שנים של חוסר יכולת אינטלקטואלית, ארגונית ופוליטית, עד שהשדה הפלסטיני הגיע לרגע שבו נדמה שכל הנגד, בכל גווניו, מחוץ לפעולה האמיתית. ובשיא אחד מהמרכזים הכי דמוניים בתולדות פלסטין המודרנית, כאשר עזה סובלת ממלחמת חיסול טוטאלית, והגדה המערבית חיה במחסור יום-יומי תחת שלטון ההתנחלות והפגיעות והמעצרים, בעוד שירושלים נטרפת בצורה מואצת, נדמה כי כוחות הנגד הפלסטינים הם רק קולות רחוקים שמצפים לקריסה ומגיבים עליה מבלי יכולת לשנותה או אפילו להשפיע על מהלכה.

הפרדוקס הקשוח ביותר הוא שהנגד הזה, שצורף בעבר כחלופה לאומית ורדיקלית לאסטרטגיה הרשמית, הגיע היום למצב של תלות לא מפורשת במערכת הפוליטית שהיא טוענת נגד. היא תוקפת את הרשות הפלסטינית אך אינה מצליחה לעזוב את חלל החדר הפוליטי והארגוני שלה, וגודלות הסכם אוסלו בעוד שהיא חיה למעשה בתוך המבנה שמייצר ההסכם הזה. ולכן, המשבר אינו נוגע רק לאי הצלחת הנגד להגיע לשלטון או להתחרות בתנועת פתח, אלא לאובדן היכולת שלה לייצר משמעות פוליטית חדשה או לעצב פרויקט שחרור שעולה על הסיסמאות המסורתיות שהצרכו עד הסוף.

תנועת חמאס, שהצליחה במשך שנים להציג את עצמה ככוח הנגד החזק ביותר עם יכולת פעולה, נכנסה אחרי מלחמת עזה לשלב שונה לחלוטין. נכון שהתנועה עדיין מחזיקה בנוכחות ציבורית רחבה שנובעת מהסמליות של ההתמודדות ומגודל הקורבנות העצומים שמסרה רצועת עזה, אך האמת העמוקה יותר היא שהמלחמה חשפה את הגבולות של הפרויקט הפוליטי והארגוני שלה. התנועה שבנתה חלק גדול מהלגיטימציה שלה על רעיון היכולת להרתעה ולמרד מצאה את עצמה מול מלחמה פתוחה שהציגה את גודל ההפרה הקטסטרופלית באיזון הכוח, והראתה גם את השבריריות של הסביבה הפוליטית שבה היא פעלה.

אבל המשבר הגדול יותר של חמאס אינו נוגע רק להפסדים הצבאיים והאנושיים, אלא לסתירה המבנית שהתלוותה לניסיונה מאז השתלטותה על עזה. מאז הרגע שבו התנועה הפכה מארגון נגדי לסמכות שלטונית, היא החלה בהדרגה להיכנס למשבר כפול..  היא מצד אחד מחויבת לשמור על השיח המרדני שלה, ומצד שני נדרשת להתייחס לדרישות השלטון, הניהול, המצור והאיזונים האזוריים... הדואליות הזו סחפה את התנועה מבחינה פוליטית ומוסרית, והפכה אותה עם הזמן לאבדן חלק בתמונתה ככוח שינוי רדיקלי. לאחר המלחמה האחרונה ברור שהתנועה כבר עסוקה קודם כל בניסיון לבנות את עצמה מחדש ארגונית ומנהיגותית, מה שמשמע בפועל ירידה ביכולתה לגלם תפקיד של הנגד הלאומי המאחד.

אבל אם המשבר של חמאס קשור לשינויים ברשות ובמלחמה, הרי שמשבר השמאל הפלסטיני נראה עמוק ומושרש יותר, כי הוא משבר קיום פוליטי ואינטלקטואלי מוחלט. השיח על הירידה של השמאל כבר אינו מספק לתאר את המציאות, השמאל הפלסטיני אינו עוד כוח נחלש, אלא הפך למצב פוליטי מרגזי שחי על הזיכרון ההיסטורי יותר מאשר על הנוכחות הממשית. הארגונים שהיו פעם חלק מהדמיון המרדני הפלסטיני והערבי הפכו למסגרות בירוקרטיות סגורות, שחוזרות על שיחן הישן בזמן שהעולם סביבן מתהפך בצורה דרסטית.

החזית الشعبية לשחרור פלסטין מייצגת את הדוגמה הבהירה ביותר למבוי סתום הזה. הארגון שהוקם על ידי דור מרדני שהיה בשעתו בעל יכולת עצומה להשפיע פוליטית, אינטלקטואלית וצבאית, נראה היום כאילו הוא חי מתשוקת התמונה הישנה שלו. החזית עדיין מדברת בשפה של שנות ה-60 וה-70 בזמן שהמציאות הפלסטינית עצמה השתנתה בצורה דרסטית.. היא עדיין משתמשת במקצועות המהפכה, השחרור הלאומי, הסוציאליזם והמאבק המעמדי, אך מבלי להצליח להמיר את המונחים הללו לפרויקט פוליטי ממשי שיכול לפנות לדורות החדשים או להשפיע על המשוואות הנוכחיות.

הבעיה האמיתית של החזית אינה רק בחולשתה הארגונית או במוגבלות נוכחותה הציבורית, אלא בניתוק המוחלט שלה משינויים חברתיים ופוליטיים פלסטינים. החזית שהייתה ביום מן הימים נציגות של קבוצות מצוידות ודור מרדני זעוף, הפכה עם הזמן לאליטה حزבית סגורה המנהלת את עצמה עם מנטליות שמרנית הפוחדת מהשינוי הפנימי יותר משהיא פוחדת לאבד את השפעתה הלאומית. ההנהגה שלה נותרה בעמדותיה במשך עשורים, ודבריה נשארו לכודים בין תבניות אידיאולוגיות ישנות, ויחסיה עם הציבור הפכו ליחסים סימבוליים יותר מאשר יחס לפעולה פוליטית חיה.
אפילו הנכחות של החזית ברגעים גבורות התנגשות הפכה להיות מוגבלת... היא מעלילה את רף השיח שלה נגד הרשות ונגד הכיבוש, אבל בסופו של דבר נדמה שהיא לא מצליחה להפוך את השיח הזה לפעולה בשטח או לפעולה פוליטית משפיעה...  ולכן היא קרובה יותר למצב של נגד מוסרי שמספיק להוקיע ולבקר מרחוק...  וזה מה שמסביר את תחושת המורא ההולכת ומתרקמת בינה לבין הרחוב הפלסטיני, במיוחד בין הדורות החדשים שכבר לא רואים באותם הארגונים כלי אמיתי לשינוי.

העניין אינו מוגבל לחזית העממית בלבד, אלא לכל התשתית המסורתית של השמאל הפלסטיני. הכוחות הללו נכשלו בחיקוי השינויים הגדולים שהתרחשו בחברה הפלסטינית במהלך העשורים האחרונים. הם לא הבינו את השפעת עליית זהויות מקומיות, משפחתיות ודתיות, ולא שיערו את השינויים הכלכליים והחברתיים שיצרו שכבות חדשות ואינטרסים חדשים, ולא הבינו כי הדורות הצעירים כבר לא אכפת להם כל כך עם עלילות האידיאולוגיות הישנות כמה שהם מחפשים אחר פרויקט לאומי ברור, מציאותי ומסוגל לפעולה.

מנגד, תנועת פתח הצליחה, למרות כל משבריה וירידת הפופולריות שלה, לשמור על מרכזיותה בתוך המערכת הפוליטית הפלסטינית, לא בגלל כוח הפרויקט שלה או הצלחת ניסיונה, אלא בגלל חוסר היכולת של כולם. זה מה שהתברר בברור בתוצאות הכנס הכללי השמיני של התנועה. הכנס לא היה רגע של ביקורת לאומית אמיתית על מסלול הרשות הפלסטינית, ולא היה הזדמנות להכיר בכישלונות האופציות הפוליטיות שהובילו לחריגה ההיסטורית הזו, אלא היה בעיקר תהליך של סידור מחדש של האיזונים הפנימיים בתוך התנועה עצמה והבטחת המשך המבנה הקיים.

פת חיללה לא הייתה עוד תנועת שחרור במשמעות המסורתית, אלא הפכה בהדרגה לעמוד השדרה של שלטון בירוקרטי בטחוני הקשור למבנה אוסלו ואינטרסים שלו וקרניותיו האזוריות והבינלאומיות. ובכל זאת, יכולתה להמשיך נובעת חלקית מהצלחתה לנצל את חלל הנגד. כאשר הכוחות המתמודדים אינם מסוגלים ומפורקים, יתכן שהשלטון שורד אפילו כשהוא חסר לגיטימציה ציבורית ויכולת פוליטית.

הכנס השמיני שיקף גם שינוי עמוק בתוך עצמה של פתח, שם ברור שהתנועה נוטה יותר ויותר לקבוע את האופי המנהלי והשלטוני על חשבון התכנים האפקטיביים ההיסטוריים שלה. כבר לא התקיים דיון רציני על עתיד הפרויקט הלאומי או על טיב הקשר עם הכיבוש או אפילו על הגורל של השלטון עצמו, אלא המוקד התמקד בהפצת השפעת בתוך המוסד השלטוני. ותוצאה זו לא הייתה מתרחשת בדרך זו לו הייתה קיימת נגד אמיתי שבעל יכולת להפעיל לחץ או להציע חלופה פוליטית משכנעת. 

התוצאה הסופית של התמונה הזו היא מצב של ריק לאומי מסוכן. שלטון עני אך נמשך, ונגד כועס אך משותק, ועם אשר מתמודד לבד עם אחת משלב הכי טראגיים בהיסטוריה שלו. עזה מדממת תחת החיסול, והגדה מתפוררת תחת ההתנחלות, וירושלים נטרפת בשקט, בעוד שהטבע הפוליטי הפלסטיני כולו נראה מנותק ממשקל האסון ההיסטורי המתרחש.

הגרועה מכל היא שהנגד הפלסטיני, ובעיקר השמאל, כבר לא מחזיקים אפילו באומץ לבצע בדיקה גסית לגבי עצמם. עדיין הכוחות הללו מתייחסים לעצמם כקורבנות של נסיבות, מזימות ואיזונים בינלאומיים, בעוד שהאמת הבהירה היא שהם השתתפו בתהליך הזה של העדר ההיסטורי דרך חוסר הפעולה האינטלקטואלית, הארגונית והניתוק מהחברה. ולכן נראה כי המשבר של הנגד הפלסטיני היום הוא עמוק יותר מאשר משבר של השפעת פוליטית; זהו משבר של אליטה שלמה שאיבדה את היכולת להבין את המציאות, ואיבדה יחד עם זאת את היכולת לשנותה.