בין פיפ"א למרתון

בעידן שבו התמונה חזקה יותר מהכדור, הספורט בפלסטין כבר אינו סתם משחק המתקיים במגרש, אלא הפך לזירה של מאבק על הסיפור, הקיום והזהות. 

כל שחקן פלסטיני שמגיע לזירה בינלאומית, וכל דגל שמונף בתחרות עולמית, מהווה סיוט עבור הסיפור שהכיבוש ניסה להטיל על העולם במשך עשורים. לכן, ההתקפה על הפלסטינים אינה מוגבלת כבר לאדמה ולאנשים, אלא התפשטה גם לספורטאים, למגרש, ואפילו לקריאות שמגיעות מהקהל.

הכיבוש יודע שכשהפלסטינים נכנסים למגרשים הבינלאומיים, הם לא נכנסים בתור צוות המחפש רק ניצחון ספורטיבי, אלא עם עם המנסה לבסס את נוכחותו האנושית והפוליטית בפני העולם.
 ומכאן, הספורט הפלסטיני הפך לאופציה חדשה של כוח; התנגדות שלא מתבצעת עם רובה, אלא עם תמונה, נוכחות, דגל, והיכולת להגיע לעולם דרך דעת הקהל בשפה שמבינים כולם ללא תרגום.

בעקבות השנים האחרונות, הספורט הפלסטיני הצליח להכתיב את עצמו באחת מהזירות העולמיות הרגישות והמשפיעות ביותר: הספורט הבינלאומי.

כאן בלט תפקידו של צוות ג'יבריל רג'וב, שהצליח להתמודד עם הספורט ככלי של כוח רך, ולא רק תיק ניהולי או פעילות פנאי. מה שהושג לא היה מאמץ אישי, אלא עבודה מוסדית שהבינה מוקדם שהמאבק של הפלסטינים אינו מוגבל רק לפוליטיקה, אלא כולל את התמונה, את הסיפור, ואת היכולת להגיע אל העולם.

בפיפ"א, רג'וב עמד מול נציגי המדינות בעולם ודיבר על התקיפות של הכיבוש נגד הספורט הפלסטיני, מדהיית שחקנים, מניעת תנועת קבוצות, הרס מגרשים, והפקעת הספורטאים מזכויותיהם הבסיסיות. המראה לא היה סתם התערבות בתוך פגישה ספורטיבית, אלא עימות פוליטי ומוסרי ישיר מול מוסד שנחשב לאחד המשפיעים ביותר בעולם הספורט.

אך הרגע הבולט ביותר התרחש ברגע של סירוב ללחוץ יד לנציג הכיבוש. רגע קצר בזמן, אך ברור מאוד פוליטית ומוסרית. המסר היה שהפלסטיני, אפילו כשהוא נמצא בתוך מוסד ספורט בינלאומי, אינו יכול להתמודד עם הכיבוש כעניין רגיל, ואינו יכול לעבור על הדם והסבל כאילו לא קרה כלום.

מה שקרה בפיפ"א אישר שוב שהספורט כבר אינו מנותק מהפוליטיקה, במיוחד במקרה הפלסטיני, שבו כל מרחב של נוכחות בינלאומית הופך להזדמנות לשבור את הסיפור הישראלי ולהציג את הפלסטיני כפי שהוא: עם השואף לחירות חיים וכבוד.

ואם פלטפורמת פיפ"א העניקה לפלסטין מרחב להתמודדות פוליטית ישירה בפני העולם, רחובות בית לחם הציעו כמה ימים לאחר מכן דוגמה אחרת להתנגדות דרך הספורט, אבל הפעם מהמרחב של השוק הפלסטיני עצמו.

בכל מקום אחר, המרתון יכול להיות אירוע ספורטיבי או תיירותי רגיל, אך בפלסטין יש לו משמעות שונה לגמרי. אלפי משתתפים מפלסטין ומהעולם רכבו ליד החומה ובסמוך למחסומים בעיר בית לחם, וצפו בעיניהם כיצד הפלסטיני חי מדי יום תחת הכיבוש, ואיך הוא מחזיק בחיים למרות הכל.

מרתון בית לחם לא היה סתם תחרות, אלא תמונה פוליטית ואנושית שלמה. תמונה שאומרת שהפלסטיני אינו מחפש את המוות, אלא את זכויותיו הטבעיות לחיות בחופש כמו שאר העמים על פני האדמה. ועל כן, האירועים הללו הם בעלי יכולת גדולה יותר להשפיע על דעת הקהל העולמית; מכיוון שהם מעבירים את האמת ישירות, הרחק מהשפה הפוליטית המסורתית.

בניסוי הפלסטיני, הספורט הפך לאחת הכלים של הסיפור הלאומי. דרך המגרשים, התחרויות, והפלטפורמות הבינלאומיות, פלסטין הצליחה ליצור לעצמה מרחב נוכחות שקשה על הכיבוש לשלוט עליו או למנוע אותו לחלוטין. לכן הכיבוש מנסה כל הזמן לצמצם את הספורטאים הפלסטינים, כי הוא מבין שהגעת הפלסטיני לעולם היא בעצמה ניצחון פוליטי ומוסרי.

בין פיפ"א למרתון, מתגלמת תמונת פלסטין המילחמת בנוכחות, מודעות וחיים. פלסטין שאינה רוצה מהעולם רחמים חולפים, אלא הכרה בזכותה לחירות, לכבוד ולקיום.

וכאשר הכיבוש חושש מרץ נושא דגל פלסטין יותר מאשר מתחרות ספורטיבית, זה אומר שהספורט הפלסטיני הצליח להפוך ממשחק... לנרטיב לאומי שלם.