כאשר פלסטין הולכת בתוכנו כמו תפילה שאין לה סוף

בתחילה, פלסטין לא הייתה אדמה שמסופרת או גבולות שמתווים
אלא רעד סמוי בחזה היקום
כאילו האדמה, כאשר הצטמצמה מהשקט שבה, החליטה לדבר בדמות אדם
ולשאיר בנו את חותמה כדי שלא נשכח שאנחנו ממנו ולו.

פלסטין לא הייתה גיאוגרפיה שנמדדת במפות
אלא משמעות שמהלכת בין הזיכרון לבין הכאב
ומקפידה להישאר חיה למרות כל מה שמנסים לכבות אותה
כאילו כאן החיים אינם רק זכות, אלא בחינה ארוכה של כבוד.

אוי פלסטין…
אוי פנים שהתמלאות רק בדמעה
אוי אם, בכל פעם שהיא מתכופפת מעייפה, צומח בכף ידה זית חדש
וכל פעם שהם חושבים שהיא התרוקנה, קמה בתוכה חיים שאינם נראים.

כאן,
הימים אינם נמדדים באורכם
אלא במה שהם משאירים בלב מהבטחה שעמידה אפשרית, גם כאשר כל דבר סביבך משולל.

ובבחינה הפתוחה הזאת של הזמן
המהפכה לא הייתה רק קריאת זעם
אלא תודעה המהלכת על שפת הפחד
ומבינה שהחירות אינה דחף חולף
אלא בנייה סבלנית שמזכירה את האמונה כאשר היא מחכה להיעדרותה.

המהפכה היא מוח כאשר הוא מסרב להיות מרומה
ולב כאשר הוא מסרב להתרגל לשבירה
ויוּד שמכירה שהבית לא משיבים לו באמירה, אלא במעשה שמזכיר את הגורל כאשר הוא מתממש.

ומתודעה זו,
נולדה סיפור בשם פת"ח…

זה לא רק שם בפוליטיקה
אלא מסלול אנושי שניסה למנוע מוֹקום זה ליפול לתוך הריק
כאשר הכל דחק אותו אל היעלמות.

האֵם הפלסטינית הייתה ההתחלה שאינה נראית אך היא מרגישה אותנו בכל דבר
אישה מסדרת את החיים מעייפה
מסתירה את הפחד בחיוך כדי שהבית לא ייפול
ולומדת את ילדיה שכבוד אינו בחירה אלא דרך לחיות עד לדופק האחרון.

והצעיר הפלסטיני היה ההמשכיות
מהלך בין המחסומים כמו מי מהלך בתוך נשמתו
נושא חלום שאינו יודע כיצד להזדקן
ואמונה שאינה זקוקה לרשות כדי להיוולד.

והחייל הפלסטיני
עומד על סף המשמעות
שומר על מה שנותר מהרעיון של הבית
כאילו העמידה עצמה היא אמנה שאין לה שיעור.

ומורה,
כותב על לוח עייף: "נגיע"
כאילו האותיות בלבד יכולות לשמור על הדלת פתוחה לעתיד.

ורופא,
מתקן מה שקרע העולם בגוף ובנשמה יחד
ונותן לחיים הזדמנות נוספת כדי שלא ייכבו.

ושורר,
עומד בין השפה לבין ההתמוטטות
כדי שלא יהפוך הכאב להרגל
ולא יהפוך הבית לידיעה שעוברת.

ובהצגה זו,
ירושלים מופיעה כאילו היא ליב שאינו מתבגר
עיר שהולכת מעל הפצע ונשארת גבוהה מהפצע
פותחת את דלתותיה לזיכרון כל בוקר
אומרת לעולם שהאבן כאן אינה שקטה, אלא עדה שאינה ישנה.

בעזה,
העיר שחיה על קצה הסבלנות
הכאב משולב בכבוד כמו שהים עם המלח
כל בית בה הוא סיפור, וכל רחוב עד
וכל ערב דומה לבחינה חדשה לחיים.

עזה לא מסופרת כחדשה
אלא מובנת כדופק שאינו מפסיק למרות כל מה שמנסים להפסיק אותו.

ובירושלים ועזה יחד
פלסטין מתגלית כפי שהיא
לא רק מקום, אלא מצב אנושי מלא
בודקת את משמעות הקיום כאשר קיום עצמו הופך לעמדה.

כאן הפוליטיקה אינה פרט
אלא שאלה עמוקה:
כיצד נשאר העם הזה עומד למרות כל מה שנועד להישבר?

וכיצד לא היה הכאב גורל
אלא דרך ארוכה לכיוון המשמעות?

בדרך זו
אין תשובות סופיות
אבל יש אמת אחת שחוזרת על עצמה בכל יום:
שהקיום עצמו הוא צורה של ניצחון.

ולכן פת"ח נשאר לא רק ככותרת
אלא כניסיון מתמשך לשמור על המולדת במצב חיים.
ניסיון שאומר שפלסטין אינה מתמצה
ושהיא אינה מוכחדת בבת אחת
אלא נבחנת בכל רגע מלבבות בניה.

ובסוף…
לא המולדת היא מה שאנחנו חיים בו
אלא מה שחי בתוכנו למרות כל המרחקים והאכזבות.

ופלסטין…
עדיין צועדת בתוכנו
כמו תפילה שאין לה סוף.