חמישה שקלים לראש

בעזה, המלחמה כבר לא מגיעה רק מהשמיים.

יש מלחמה אחרת שטוחנת בלילה מתוך ההריסות – יוצאת מחריצי בורות השופכין הלקויים, מעשרות טון האשפה שלא הוסרו מזה חודשים, ומבין האוהלים הקרועים שהפכו לביצות חמות ולחות. מלחמה בלי צפירות אזעקה, בלי מצלמות בשטח, ובלי שמות בהודעות הבינלאומיות. עזה שאותה הצליחו לשרוד מהביקוע... נרדמה תחת שיני העכברים.

עם קריסת מערכת השופכין והצטברות של מעל מאה ועשרים אלף טון של אשפה ברחובות הרצועה – לפי הערכות של האומות המאוחדות – ואסור להכניס חומרי הדברה וחומרים להדברת מזיקים בעקבות המגבלות על שנכפו מאז פרוץ המלחמה, חוו מחנות העקירה התפוצצות במספר העכברים והנחשים. החיות שהיו בורחות מהאדם החלו לשתף את אותו אוהל, את אותה אוכל, ולפעמים את פני ילדיהם.

באחד האוהלים במערב הרצועה, (א) אספה את השמלה שלה ואת המצעים בתוך ארגז עץ – זה כל מה שנשאר מהציוד שלה שהכינה לפני המלחמה. בלילה לח ומחניק, היא התעוררה לשמוע רעש של לעיסה מתמשכת. היא הדליקה את פנס הטלפון שלה וגילתה עשרות עכברים נוגסים במה שאספה. השמלה הלבנה מחוררת. המצעים קרועים. הבגדים החדשים חוטים על החול. היא ישבה עד עלות השחר אוספת שברי בדים, בשקט המזכיר את דממת מי שאינו יודע ממה להתחיל לבכות.

באוהל אחר, זה לא היה קשור לבגדים. (ש) ילד בן שלוש, ישן לצד אמו כאשר התעורר בצעקות. הלטאה הברווזית – "החתונה" – חפרה את שיניה על פניו וידו. אביו לקח אותו בלחץ לנקודת טיפול רפואי בשטח, והילד רעד במשך שעות לאחר מכן, לא רק מכאב אלא ממה שאינו יכול לכנות.

"זו תופעה שאנחנו רואים מדי יום עכשיו", אומר רופא בשטח שעובד בבית חולים בשטח במרכז הרצועה, ומבקש שלא לחשוף את שמו. "נשיכות מכרסמים, דלקות עור מתקדמות, מקרים חשודים של מחלת הוֹלֵרוֹה. הילדים וחולי הסוכרת הם בקבוצת סיכון גבוהה – חתך קטן בסביבה ללא חיטוי מתגלה לאסון."

(מ), גבר בן שישים שעבר מחלק הצפון של הרצועה, החביא את מה שנותר מהחסכונות שלו מתחת לכרית שלו. בבוקר, הוא גילה שהשטרות קרועים. הוא שמר אותם עבור תרופות לאשתו. הוא ישב ואסף את השברים מהאדמה, ואז אמר במרירות שאינה זקוקה להסבר: "אפילו האביזרים הפכו להיות נאכלים לפני שנוכל לאכול אותם."

אבל הדבר המשונה ביותר שיצא ממשבר זה לא היה רק בתוך האוהלים, אלא בביניהם: שלטים לא רשמיים ופרסומות בעל פה שאומרות – "כל ראש בחמישה שקלים". עם היעדר המועצות המקומיות ואי היכולת והאסור על חומרי ההדברה, בעלי חנויות ובתי קפה ונערים מהמחנה השיקו פרסים כספיים כנגד הריגת מכרסמים: חמישה שקלים לעכבר, שקל לעכבר, ועשרה עבור נחש. כך הפכה הציד של המזיקים לכלכלה של הישרדות.

(ב), נער בן שבע עשרה, חזר באחת הלילות כאשר הוא מניף שלושה עכברים מתים בגאווה שאינו יודע כיצד לכנות: "הלילה הבאתי לחם לאחיי מהמחיר של העכברים." הוא לא צחק. הוא לא בכה. הוא פשוט אמר מה שזה.

בשטחים נרחבים של הרצועה, אנשים לא ישנים באמת. אמהות עוברות עד השחר מפחד על פני ילדיהן. כמה מהן קושרות את קצות האוהלים בחבל ובפלסטיק. אחרים שורפים חתיכות פלסטיק כל הלילה רק כדי להרחיק את המכרסמים עם העשן – והם יודעים שהעשן גם הורס את הריאות.

מה שמתרחש הוא לא משבר של "הפרעה בריאותית". זו תוצאה ישירה של קריסה שיטתית: מערכת שופכין מקולקלת, אשפה מצטברת, חומרי הדברה אסורים, ואוהלים שלא תוכננו מראש להתמודד עם לעיסה או רטיבות. כאשר חוסמים את הכלים האיומים של חיים, אנשים לא מתים רק מהפצצות – הם מתים ממה שהפצצות משאירות מאחור.

ובסוף הלילה כמו כל לילה אחר, בתוך אוהל שקשה לעמוד על החול, הייתה אם מחבקת את ילדה ומלמלת בפחד שמסכם את כל עזה: "הפכנו לפחד לא לישון יותר מהפצצה... הפצצות הורגות פעם אחת, אבל העכברים אוכלים אותנו כל לילה."