פתח: האם המורשת מהעבר מספיקה ליצירת התחדשות חדשה?

ימים ספורים מפרידים בין תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית "פתח" לבין קיום ועידה כללית שמינית שלה, שעשויה להוות נקודת מפנה ארגונית ופוליטית חשובה, המתחילה בבחירת חברי המועצה המהפכנית כהכנה לבחירת הוועד המרכזי, הגוף ההנהגתי העליון בתנועה. אך האווירה לקראת הוועידה לא משקפת תחושת התחדשות או בדיקה אמיתית, אלא揭露ת את גובה הקרע הפנימי, הסכסוכים והקבוצות, ומצב של שביעות רצון וכעס המלווה את הודעת השמות של המשתתפים והמועמדים.

ההכנות לקראת הוועידה מלוות במצב של ויכוח רחב בתוך התנועה, במיוחד עם עלייתם של שמות חדשים שמסתמנים כהמשך השפעת השלטון והמשפחה בתוך המערכת הארגונית, וביניהם יאסר אבו מאזן, בנו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, מה שמשקף את גובה השינויים שעברה התנועה ואת טבע הסכסוך בתוכה.

פתח, שהחלה בשנת 1965 כתנועת שחרור לאומי שהובילה את המאבק הפלסטיני המודרני, ואיפשרה עשרות מנהיגים ושהידים מחברי הוועד המרכזי ומייסדיה, חיה היום אחד שלביה הקשים ביותר מבחינה פוליטית וארגונית. מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ואחריי רצח הנשיא לשעבר יאסר ערפאת, נכנסה התנועה לשינויים עמוקים, הבולטים שבהם הם העדפה של ההיגיון של השלטון והמנהל על פני פרויקט השחרור הלאומי.

באופן כללי בשנים האחרונות, העמיקה המשבר בשל מדיניות ההדרה וההפרדה הפנימית, והבולטים שבהם הם ההדחה של המנהיג מוחמד דחלאן, ומה שקרה אחר כך עם הקמת "הזרם הרפורמיסטי הדמוקרטי" בתוך התנועה. כמו כן, הצטמצמה יכולת פתח להתחדש או לשוב לתפקידה ההיסטורי, תחת הנהגה מבוגרת, ומשבר האמון המתרקם בין התנועה לבין בסיסיה העממיים.
ולכן, ההשוואות בין "פתח של אתמול" ל"פתח של היום" נוכחות בכוח בתודעה הפלסטינית. בעבר, אלה שישבו על כיסאות ההנהגה היו גברים בעלי משקל לאומי ופוליטי; מנהיגים שעיצבו את הרעיון לפני שניהלו את הארגון, והביאו את القضية לפני שהם נושאים בתואר. הם העניקו לפתח את משמעותה, תפקידה ונוכחותה, לא רק מהמיקומים שתפסו, אלא ממה שהחזיקו בחזון, ניסיון, חוצפה וקשור אמיתי עם האנשים ועם הפרויקט הלאומי.

אך, כפי שאומרים רבים מבני התנועה ומבקרים פלסטינים, כיסאות ההנהגה עצמם היום כבר לא מייצרים את אותו משמעות. הם נתפסים בידי אלה שמנהלים את ההווה של התנועה ואת עתידה, אך במשקל קל יותר, עם יכולת פחותה, ונוכחות שאינה מתקרבת לגובה המורשת ההיסטורית ולא לסכנת התקופה. וכאן טמונה הבעיה האמיתית; הבעיה איננה רק בהחלפת השמות, אלא גם בהחלפת המשמעות עצמה, ובהעברת פתח מתנועה שהייתה מייצרת את המעשה הלאומי למסגרת זה שצורכת את עברו יותר משהיא מוסיפה לו.
לצערנו, פתח רוקנה מהרבה מהמובן שלה ורוחה המאבקית ותפקידה המוביל ויכולתה ליוזמה ומנהיגות. לכן, התנועה כבר לא דומה לתמונתה הראשונה, והיא לא תשחזר את מעמדה רק על ידי זימון העבר או חזרת שמות המנהיגים ההיסטוריים, כי השאלה שמעמיקה את עצמה היום היא: האם ההיסטוריה לבדה מספיקה כדי להציל את התנועה?

בצל זה הנסיגה, פתח כבר לא מהווה את הקטר שמושך את הפרויקט הלאומי הפלסטיני קדימה, ולא את החזית המסוגלת לאסוף את הפלסטינים סביב אופק פוליטי ברור. כמו כן, הנסיגה של התנועה, יחד עם הנסיגה של המפלגות הפלסטיניות באופן כללי, וחסימת אופק האחדות הלאומית, הם כולם גורמים המשליכים צל כבד על עתיד הסוגיה הפלסטינית במשך שנים רבות. כאשר הקטר נחלש, לא מתעכב מפלגה אחת במאבק, אלא מתעכב אומה שלמה.
והמכשלות של פתח כבר לא נחשבות רק לסוגיה ארגונית המיועדת לבני התנועה בלבד, אלא הפכו למשבר פלסטיני כללי, כי עליית פתח היסטורית הייתה עליית הפרויקט הלאומי הפלסטיני, בעוד שהנחיתות שלה היום נראית כהשתקפות ישירה למצב של התפוררות והקרע שהפלסטינים חווים.

הפלסטינים היום חיים בתחושת יתמות פוליטית עמוקה. אין להם כבר מנהיג שעליו יוכלו להישען בזמן הזה של אסון, או הנהגה המסוגלת להתגבר על החישובים המפלגתיים והקבוצתיים למען פלסטין. רבים משחזרים את תצלום הנשיא לשעבר יאסר ערפאת כסמל לאומי שהצליח, ברגעי סכנה, לאחד את הפלסטינים סביב רעיון השחרור הלאומי, ולגרום לפלסטין להיות הבעיה המרכזית מעל לכל הפיצולים.

אך היום, הפלסטינים נראים יותר מאוחדים בסבלם, ויותר מפולגים בהנהגתם. הכיבוש ממשיך להטיל את מציאותו על הקרקע, ומכה בקשות בשיעור גבוה בירושלים ובדרום השפלה, ונמשך לעבר החמרה של הסיפוח והסמכות הישראלית, בעוד שהקרע חולף על הגוף הפלסטיני, והמוסדות האחראיים לשלטון שאיבדו את הלגיטימיות מחזיקים במקומותיהם וכיסאותיהם.

ובעזה, שם מתגלה הטרגדיה בצורה הקשה ביותר, הילדים קבורים מתחת להריסות, והנשים מחפשות בתוך הבתים ההרוסים מה שיכסה על רעבם, בעוד שהעולם ממשיך להסתובב על עמודו מהטרגדיה הפלסטינית, וההנהגה הפלסטינית נשארת לא מסוגלת לייצר פרויקט לאומי מקיף, או אפילו לשוב לאמון شعبה. כ，而הפליטים הפלסטינים בתפוצות, חיים רבים מהם בתחושת בידוד והזרה הולכת ומתרקמת, בצל היעדר מערכת פוליטית פלסטינית המסוגלת להגן על קיומם הלאומי ולייצגם האמיתי.

הפלסטינים היום לא מחפשים רק שינוי שמות או בחירת ועד מרכזי חדש, אלא מנהיגות בגובה של פלסטין; מנהיגות המחזירה את הוואי לרעיון השחרור הלאומי, ומאחדת את האנשים סביב פרויקט של התנגדות בצורה הרחבה והמרובת כלים ואמצעים, והפסקת הכיבוש, ולא סביב סכסוכים על השפעה ומנהיגות.

כי פתח לא הייתה מעולם עניין פתחוי פנימי בלבד, אלא היא הייתה התמונה של המצב הפלסטיני כולו. ולכ כן, התחדשותה, אם תקרה, לא תהיה ניצחון של תנועה מסוימת, אלא התעוררות של המצב הלאומי הפלסטיני כולו. אך השבת תפקידה ההיסטורי היום נראה יותר כנס פוליטי, בצל מציאות פלסטינית עמוסה בהקרעה, שלטון, כיבוש והתפוררות פנימית.