הלאומי.. והחסר

בעזה, לא כל הפנים שזוהרות הן נקיות, ולא כל מי שעומד מתחת לתמונה של המנהיג הפך לאיש מדינה ולא כל מי שזוכר את הסיסמאות הפך ללאומי.

ישנם גברים שלקחו את המולדת על כתפיהם עד שנשברו מעייפות, ויש מי שהחזיקו במולדת כמו בתיק נשיאה זמני, פותחים אותו כשיש צורך וסוגרים אותו כשיש סכנה.

הלאומי האמיתי לא מוכר על פי קולו הגבוה אלא על פי סבלנותו הארוכה. ועל פי כאבו השקט.
ומסוגל להישאר מכובד על אף כל מה שעבר עליו מאי מענה, הדחה ודחיקה מכוונת כאילו חלק מהיושבים בכסאות מפחדים מגברים אמיתיים יותר ממה שהם מפחדים מהכיבוש עצמו.

הלאומי הוא זה שנשאר נאמן כאשר הפוליטיקה אצל חלק מהאנשים הפכה לשוק זול.
וזה שלא מכר את עברו בשביל משרה ולא שינה את עמדותיו בכל פעם שהרוח שינתה כיוון.
אתה רואה את העייפות בעיניו, אבל הוא לא מתחנן למחיאות כפיים ולא עומד בפתחי החזקים בבקשה לרצותם, כי הוא יודע שכבוד הלאום לא ניתן בהחלטה ולא נשלל בשוחד קטן מעובד קטן שלובש חליפה גדולה מדי עבורו.

ואילו החסר, הוא זה שמסוגל לאמן את האומנות של טיפוס על כתפי אחרים. הוא משתמש במעמדו בשלטון כגשר מעבר, לא כדי לשרת את הציבור, אלא כדי לעלות לעמדות בתוך התנועה כאילו המולדת היא רק סולם עץ להגעה אישית.

הוא נכנס לכל משרד עם מראה בכיסו, לא כדי לראות את הציבור… אלא כדי לוודא שהתמונה שלו עדיין במרכז.

החסר לא מאמין במאבק, אלא בניהול חכם של פחד. הוא פחדן כאשר המצב דורש אומץ ורק אכזרי על החלשים. הוא מדבר על פת״ח כאילו הוא מדבר על החנות שלו ועל המהפכה כאילו הוא מדבר על מגרש אדמה שהוא רוצה למכור במחיר הגבוה ביותר.

וכאשר הוא מרגיש שקרוב גבר אמיתי… מתחיל הסגר הרך. השמועות מתחילות ומתחילות ניסיונות ההדחה והכישלון עטוף במתיקות קרה ופגישות ארוכות שאין בהן אלא עוד מזימות קטנות.

החסר לא יכול לחיות בנוכחות גברים שיש להם את הכבוד של הציבור, כי כל נוכחותו מתבססת על העדרם.

הלאומי לא מפחד מאנשי כישרון אלא שמח בהם כי המולדת גדולה מהשמות.
אך החסר רועד מכל אדם שיש לו עבר או נוכחות או אהבה אמיתית ברחוב, ולכן הוא מבזבז חצי מחייו על התחמקות מהעימות וחצי השני על יצירת מחסומים.

הלאומי כאשר הוא משרת את הציבור מרגיש בושה אם הוא מתמהמה. ואילו החסר מתייחס למשרה כאילו זו חוות פרטית שבה הוא מחלק הבטחות שקריות וחנופה זולה, ומתחבא מאחורי תארים ארוכים כדי להסתיר את ריקנותו הפנימית.

ובכל פעם שהעם הזה קם מכאביו… אנו מגלים שהמוקפים בכאב הם הלאומיים האמיתיים, אלה שלא ביקשו שום דבר לעצמם ולא עשו מסחר בהיסטוריה שלהם, ולא הפכו את פת״ח לחברה פרטית.

ואילו החסר… مهما جمع من مناصب ومهما أحاط نفسه بالحراس والمصفقين، يبقى هشًا من الداخل, خائفًا من الحقيقة لأن الناس في النهاية تعرف جيدًا الفرق بين رجل احترق لأجل الوطن… ورجل احترف أكل الوطن بهدوء.

ورغم كل شيء… ستبقى فتح أكبر من الواطين، لأن هذه الحركة لم تُبنَ على أكتاف المتسلقين بل على دم الرجال الحقيقيين وعرق المناضلين وصبر المؤمنين بفلسطين.

وسيظل هذا الشعب رغم الوجع والتعب والخذلان قادرًا على فرز الوجوه واكتشاف الحقيقة، لأن الأوطان قد تتعب أحيانًا… لكنها لا تموت ما دام فيها رجال يشبهون فلسطين أكثر مما يشبهون الكراسي.