בין הרצון של וושינגטון לשלווה וההימור של נתניהו על המשך המלחמה

מחבר: مصطفى إبراهيم

ההתפתחויות האחרונות הקשורות במאבק עם איראן חושפות פרדוקס פוליטי עמוק: ממשלה אמריקאית נוטה לסיום המלחמה, מול הנהגה ישראלית שזקוקה להמשך המלחמה. מדובר כאן לא רק בפער בהערכות, אלא בהבדל בתפקיד המלחמה עצמה בתוך כל מערכת. עבור דונלד טראמפ המלחמה אינה עוד כלי נוח. נכון, הוא לא מהסס לאיים בהשמדת הכל, והוא לא זונח את מדיניות "הלחץ המקסימלי", אבל הסימנים הולכים ומתרבים שהוא מחפש יציאה פוליטית, אפילו אם היא זמנית. המלחמה, שנמשכת יותר מהנדרש, החלה להפוך לנטל פנימי: ירידת פופולריות, סדקים בנרטיב השמרני, וחששות מהמעורבות בתסריט פתוח שאי אפשר לשלוט בו.

אך "התשישות" הזו אינה צריכה להתפרש כנטייה לשלום. מה שטראמפ רוצה, ככל הנראה, אינו סיום הסכסוך אלא לתרגם מחדש את הכלים שלו: הקטנת העלות הישירה, החרפת הלחץ הכלכלי, והשארת האיום הצבאי כאופציה זמינה. זוהי ניסיון לעבור ממלחמה יקרה לניהול סכסוך בעלות נמוכה והשפעה גבוהה.

מנגד, בנימין נתניהו עומד במצב שונה לחלוטין. המלחמה, עבורו, אינה נטל אלא הכרח פוליטי. היא המסגרת שמסדרת את העדיפויות הפנימיות, ודוחה את השאלות הקשות, ומקנה לו את היכולת לשלוט בקצב הפוליטי. לכן, כל הרגעה אזרחית – בין אם באיראן ובין אם בלבנון – לא נחשבת בישראל כהישג, אלא כאיום פוטנציאלי על אחידות הממשלה.

אך פרדוקס זה אינו אומר על סתירה מוחלטת אלא משקף הבדל ברמת ניהול הסכסוך. הפסקת האש שמקדם דונלד טראמפ לא מבטאת רצון לסיים את המלחמה, אלא ניסיון לרסן את הקצב שלה ולהקטין את עלותיה, תוך שמירה על כלי הלחץ בתוקף. מנגד, זקוק בנימין נתניהו להמשך הקצב הזה או להעביר אותו לזירות אחרות, כי הפסקתו המוחלטת פותחת את הדלת למימושי פנים מעוכבים. כך, לא מדובר במחלוקות על המלחמה עצמה, אלא על תזמון שלה, תפקידה ומגבלותיה.

בחזית הלבנונית, הפער בין הנרטיב והמציאות מתבהר. בניגוד לתמונה המוצגת לציבור הישראלי, לא מדובר במלחמה רחבת היקף, אלא בפעולות ממוקדות, בכוחות פחותים, וביעדים טקטיים צרים. ההשתלבות הקרקעית מוגבלת, העדפה רבה היא על אש ארוכת טווח, והצבא נמנע מהרחבת המאבק לרמה שהוא לא יכול לעמוד בה.

סוג זה של סכסוך משקף מגבלה כפולה: חיסול ברור בכוחות, והכרה בכך שכל הסלמה רחבה עלולה לפתוח עימות בלתי ניתן לשליטה. עם זאת, הנשיאה הרשמית ממשיכה להפריז בגודל הפעולות כדי לשמור על תמונת ההרתעה. התוצאה היא מצב של מלחמה מנוהלת: לא הכרעה, ולא נסיגה, אלא איזון רעוע המאפשר המשך עימות ללא התפוצצות כוללת. אבל סוג זה של מלחמות לא מייצר "ניצחון" שניתן למכור פנימית.

וההגדרה הזו מקבלת תוקף נוסף כאשר היא מגיעה מתוך התקשורת הישראלית עצמה, שבה מוכרת ההכרה שהקרב האמיתי בלבנון מתנהל בתוך מסגרת מוגבלת, "עם מאות לוחמים, לא אלפים או עשרות אלפים כפי שעשוי הציבור לחשוב", עם ההכרה שהכוחות הלוחמים "עייפים, ושלא ניתן להטיל עליהם משימות שאפתניות מעבר ליכולת". והחשוב מכל, ההערכה עצמה מצביעה על כך שלמרות העליונות הצבאית, "לא מראים על حزب الله סימני שבירה", מה שחשף דילמה מורכבת: כוח אש גדול ללא יכולת להכריע.

כאן בדיוק חוזרת עזה למרכז התמונה. לא בגלל שהמשוואה הצבאית השתנתה, אלא בגלל שהצורך הפוליטי במלחמה עדיין קיים. הממשלה הישראלית, שלא הצליחה להשיג את המטרות המוצהרות שלה, מוצאת את עצמה מול דילמה: איך justify את המשך המלחמה ללא תוצאות חד משמעיות, ואיך לסיים אותה מבלי להיראות כמי שהובסה. הפתרון, ככל הנראה, הוא לשמור את עזה במצב "של כיבוש מתמשך". דליפות על התחזקות כוח חמאס, פגיעות שחורגות מהקווים של השקט, והכנות צבאיות מתמשכות – כל אלה אינדיקציות לכך שהאווירה מתכוננת לסיבוב חדש.

בהקשר הזה, עם עליית השיח על מהלכים של ניקולאי מילאדינוב ופגישותיו עם חמאס במסגרת דיונים המתקיימים על נושא פירוק הנשק, נראית התקשורת הישראלית מתמקדת במה שהיא מתארת כ"התחזקות יכולות חמאס" וצורך לפרק את המבנה הצבאי שלה.
נראה כי המיקוד המחודש הזה במה שמתרחש בעזה לא יכול להיות מנותק מהמניעים הפוליטיים הסובביים, ועשוי לשקף – בחלקו – הכנה לשלב לחץ חדש על המגזר.

הדואליות הזו בין המסלול הפוליטי לנרטיב התקשורתי אינה נראית אקראית, אלא משקפת ניסיון להכין סביבה של לחץ כפול: משא ומתן מצד אחד, והסלמה מצד שני, תוך חיזוק נרטיב שבו כל הרגעה עתידית חייבת לעבור דרך תנאים קפדניים, בראשם פירוק הנשק.

אך המסוכן יותר הוא שהמדיניות הזו אינה מנותקת מהמציאות האנושית הקשה במגזר. המשך ההפצצה, נפילת אזרחים, והרס מה שנשאר מהאפשרות לחיים, כבר אינה רק "השפעה צדדית" של המלחמה, אלא חלק מהמשוואה שלה. במילים אחרות: הלחץ על החברה האזרחית הופך לכלי במסגרת ניהול הסכסוך.

וכאן נפגשת הפוליטיקה עם מה שניתן לתאר בבירור כהשימוש השיטתי בהרעבה ובהרס כאמצעי לחץ, כי המלחמה על עזה אינה עוד רק עימות צבאי, אלא מבנה מלא של שליטה וכיבוש שמתנהל תחת כיסוי ביטחוני, אך יש לו ממדים עמוקים הרבה יותר.

בהקשר הזה, לא נראית המלחמה כהתרחשות חירום, אלא כחלק מדפוס שלטון מבוסס על משברים מתמשכים. ייתכן שוושינגטון תצליח להפעיל הרגעה זמנית כאן או שם, ויתכן שייפתחו ערוצי משא ומתן עם איראן, ויתכן שהחזית הלבנונית תמשיך במסגרת הנוכחית שלה. אך כל זאת לא משנה את האמת הבסיסית: יש מי שלא יכול לשאת את סוף המלחמה.

עבור נתניהו, סוף המלחמה משמעותו חזרה פנימה: לשאלות המושהות, ולהכישלונות הלא פתורים, ולאיזונים פוליטיים רעועים. לכן, המשך המלחמה – בכל צורה, ובכל חזית – הופך לבחירה מועדפת.
מכאן, השאלה אינה אם המלחמה תחודש, אלא: איפה, ומתי, ובאיזו תירוץ? ובצל ההיגיון הזה, עזה נראית כמועמדת תמידית לשלם את המחיר. במובן זה, ההפסקה אינה ניגוד למלחמה, אלא אחת מצורותיה הזמניות.