בחירות דיר אל-בלח: זכות שירות בחלל פוליטי פתוח

מחבר: مصطفى إبراهيم

בזירה הפלסטינית ברצועת עזה, בצל מלחמת ההשמדה המימשכת, מתרחשת תופעה של repositioning אדמיניסטרטיבי ופוליטי, אשר מימדיה הכלליים עדיין אינם מושלמים ואינם מוחלטים. בהעדר יציבות פוליטית ברורה, המבט מופנה באופן הולך וגובר אל המוסדות המקומיים, בראשם הרשויות המקומיות, כהיותם המסגרת בעלת היכולת הגבוהה ביותר – אף אם יחסית – להמשיך לנהל את עניין השירות היומיומי.

על אף שכינוי דיר אל-בלח לצורך עריכת הבחירות נראה מבחוץ כהחלטה מקצועית, אינדיקציות מצביעות על כך שהיא ככל הנראה החלטה פוליטית יותר מהיותה תוצר של מסלול טכני עצמאי בראשות ועדת הבחירות המרכזית. זה לא משקף רק פוליטיזציה של ההחלטה, אלא חושף את המשכיות ההגמוניה של הרשות הפלסטינית על המסלול הבחירתי, גם ברמתו המקומית, במסגרת סגנון ניהול המתמקד בשליטה יותר מאשר בבניית תהליך דמוקרטי עצמאי. בהקשר הזה, הבחירות המקומיות בעיר דיר אל-בלח, המתוכננות ל-25 באפריל 2026, מקבלות חשיבות החורגת מהיבט השירות המיידי, והופכות לאינדיקטור ראשוני על גבולות האפשרות לשוב להפעיל את העבודה המוסדית בסביבה שעדיין חיה תחת עול המלחמה ומסע ההשלכות שלה.

נתיב זה משקף, בעמקיו, מה שניתן לתאר כלא מאבקי כוח אלא חיבור של חולשה: רשות פלסטינית מוגבלת בתפקוד המנהלת את ההחלטה מרחוק, ותנועת חמאס עייפה ומדוכאת, אך לא איבדה את יכולתה להפעיל השפעה בשטח. בצל המשוואה הזו, הבחירות נראות כאילו הן ברות תועלת עם קצוות נמוכים של תפקוד, דומות יותר לניהול המציאות הקיימת מאשר ליצירת שינוי אמיתי.

עם זאת, זה לא אומר בהכרח שישנה פורמולה פוליטית יציבה או שלמה לניהול רצועת עזה. האירוע, על אף האופיו העירוני, מתרחש ברגע פוליטי מורכב מאוד, המעלה מספר שאלות לגבי טבע השלב הבא, והגבולות של מה שיכולות להפיק קלפיות הבחירות בצל חלל פוליטי ואדמיניסטרטיבי חסר תקדים. חלל זה לא ניתן להתייחס אליו רק כאל נתון אובייקטיבי, אלא הוא תוצאה ישירה של כישלון הרשות הפלסטינית בשמירה על אחדות המערכת הפוליטית, וחוסר יכולתה לחדש את לגיטימיות שלה או לבנות מחדש את המוסדות שלה על בסיס ייצוגי אמיתי.

אי אפשר להפריד את הבחירות הללו מהמציאות בשטח ומהמציאות הפוליטית בעזה, שם עדיין המלחמה נוכחת בכוח בהרס התשתיות ובהתרסקות השירותים הבסיסיים, בצל עקירה רחבה ולחץ עצום על המשאבים המוגבלים. בהקשר זה, הרשויות המקומיות נראות יותר כמו יחידות ניהול חירום מורחבות מאשר כמוסדות שלטון מקומי מסורתיים, במיוחד לאור חוסר היכולת שלהן לספק את המינימום של השירותים עקב קריסת המערכת הממשלתית והעירונית.

והמציאות הזו לא משקפת רק את השפעות המלחמה, אלא חושפת את השבריריות של מודל השלטון שהרשות הפלסטינית הקנתה במהלך השנים האחרונות, אשר מבוסס על ניהול בירוקרטי תלוי במימון חיצוני, יותר מאשר הוא פרויקט לבניית יכולת מוסדית לאומית החזקה אל מול רגעי הקריסה. מה שמעלה שאלות רציניות לגבי יכולת כל מועצה מקומית נבחרת להפוך את תוצאות הבחירות למדיניות אפקטיבית, בצל חוסר היציבות הפיננסית והאדמיניסטרטיבית, והמשך המגבלות על שיקום, לא כל שכן האי הבנה לגבי טבע התפקיד שיכולות לשאת מועצות אלו בשלב הבא.

המגוון המורכב במערכת אינו נוגע רק למצב השירותים, אלא גם לנוכחות החלל הפוליטי הקיים ברצועה. קיום הבחירות בזמן הזה מעלה שאלה מרכזית לגבי מי בעצם מנהל את עזה בפועל, בצל ההעדר של רשות פלסטינית מאוחדת ויעילה, ודעיכת הדפוסים השלטוניים המסורתיים. חלל זה לא מצביע רק על העדר קונצנזוס, אלא גם מחזיק במשבר לגיטימציה מבני הסובל את הרשות הפלסטינית, שכבר אינה מייצרת ייצוג פוליטי אמיתי, יותר מאשר היא שומרת על צורת מוסדית חסרת האפקטיביות, ואינה יכולה להוות את היאבק הלאומי המאחד.

חלל זה לא מצביע בהכרח על החלפת פוליטית שלמה, אלא יותר מייצג מצב מעבר מעורפל, שבו מתערבים הסדרים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, מה שהופך כל תהליך בחירות להיות מגודר בסף פוליטי לא מוגדר, ואולי גם נכפה מחוץ להקשר הפלסטיני עצמו.

הבחירה בדיר אל-בלח אינה נראית רק כהחלטה לוגיסטית, גם לאור החשיבות של העובדה בשטח, אלא משקפת – כנראה – ניסיון לבדוק את אפשרות הפעלת המסלול הבחירתי באזור שפחות נפגע ביחס לאזורי הרצועה האחרים. אך בחירה זו פותחת דיון מקביל סביב משמעויות הייצוג המקומי בעיר בעלת מבנה חברתי מגוון, שבהן מתערבבות משפחות, פליטים ונוודים, דבר שמחזק את נוכחות ההיבט המשפחתי-שבטי בתהליך הבחירה, על חשבון ההיבט התוכנית והפוליטי.

אחד החששות הבולטים הקשורים לבחירות אלו הוא שהן יהפכו לתהליך של שיחזור ההשפעה החברתית המסורתית, יותר מאשר להיות תהליך דמוקרטי תחרותי במשמעות הפוליטית. הרשימות שהוגשו תחת הכינוי “עצמאיות” עשויות להסתיר מאחורי תת-מקצועות בלתי מודעות, בין אם ברמת המשפחות או ההשתייכויות הפוליטיות הבלתי מוכרות, בצל העדר תחרות מפלגתית ישירה ושקופה. ואי אפשר להפריד זאת מתפקיד הרשות הפלסטינית בהחלשת החיים הפוליטיים המוסדרים, באמצעות ריקון הרב-גוניות המפלגתית מתוכנה, דבר שפתח את הדלת בפני עליית צורות ייצוג חלופיות המבוססות על המשפחה ורשתות חברתיות במקום על תוכניות ומדיניות. כמו כן, מערכת הרשימה הפתוחה עשויה לחזק מגמה זו, בכך שהיא מעבירה את מרכז הכובד מהתוכניות לאנשים וליחסים חברתיים ישירים.

על אף שענק הבחירות הללו באופן רשמי כמחויבות לשירותים המיועדים לשיפור ניהול העניינים המקומיים, הן בפועל לא מופרדות מההקשר הפוליטי הרחב יותר, במיוחד בצל הדיונים המתקיימים סביב עתיד ניהול רצועת עזה, ואפשרות הגדרת הסדרים חדשים שעשויים לכלול את הרשות הפלסטינית, אך ללא ערבויות אמיתיות לבניית מערכת פוליטית דמוקרטית ומקיפה. עם זאת, נראה מוקדם למדי להתייחס לבחירות הללו כנקודת מפנה פוליטית מכרעת, שכן ניתן לקרוא אותן כבחינה מוגבלת של אפשרות החייאת המינימום של המוסדות המקומיים.

בחירות דיר אל-בלח נראות קרובות יותר לניסיון לנהל את המציאות הקיימת, מאשר הבעת פרויקט פוליטי שלם. הן משקפות צורך דחוף למלא את החלל של שירותים ואדמיניסטרטיביות מידיים, אך במקביל פותחות דלת לשאלות עמוקות יותר הנוגעות לטבע השלטון בעזה, גבולות הייצוג הפלסטיני, ופוטנציאל הדמוקרטיה המקומית בסביבה לא יציבה מבחינה פוליטית וביטחונית.

בין הנופך ההשרותי המוצהר להיבט הפוליטי הגלום, לא נראות הבחירות הללו רק כהבחנה אדמיניסטרטיבית, אלא כמראה של משבר עמוק יותר שחי במערכת הפוליטית הפלסטינית עצמה. הן חושפות את גבולות היכולת של המערכת הזאת, בליבתה של הרשות הפלסטינית, לשחזר לגיטימציה או לבנות מסגרת ייצוגית המסוגלת להתאים את עצמה לשינויים המתרחשים. בצל הכישלון הזה, עשויות הבחירות להפוך מכלי לשיקום המערכת לכלי ניהול אותן חללים, ללא היכולת לשנותם, בזמן שהשינויים מתרחשים בשטח מבלי להלום אותם במסגרת פוליטית פלסטינית מאוחדת ובעלת השפעה.