התמכרות לחו"ל על חשבון עמידה לאומית

ברגעי אסון גדולים, לא רק החזיתות הצבאיות חוות טלטלה, אלא גם המבנים העמוקים שמייצרים את המהות הפוליטית והחברתית, כמו אמון, סולידריות ותחושת היכולת הקולקטיבית לעמידה, חשופים לטלטלות עמוקות. ובנקודה זו בדיוק, השאלה הפלסטינית חורגת מגבולות המלחמה וההתנגדות, והופכת לשאלה על מציאות החברה עצמה: האם היא תישאר פועלת היסטורית, או שהתפרקותה תהפוך אותה ליחידים שמחפשים כל אחד את גאולתו?

خطاب تحميل الضحية مسؤولية الكارثة

במהלך מלחמת ההכחדה בעזה הופיע שיח שמטיל על ההתנגדות לבדה את האחריות לאסון, ואף הגיע חלקם עד כדי דרישה מההנגדות להסכים לשדר מסלול "להציל את מה שניתן להציל". אולם השיח הזה לא היה סתם חוסר הסכמה פוליטית, אלא נחל על עצמו, בכוונה או שלא, חלוקה לא מוצהרת של האחריות, שמטילה את נטל ההכחדה על הקורבנות ומפחיתה את הלחץ המוסרי והפוליטי ממערכת הכיבוש וההכחדה, שהיא האחראית העיקרית על ייצור האסון הזה ומשך.

שאלת ההסכמה: הנחה מתמוטטת מול המציאות

בלי לפטור את כוחות ההתנגדות מאחריות להיעדר או לחוסר הרצינות בגישה הקונקרטית שלהם לגבי המתווה כאופציה מחייבת להצלה, ובפרט איך להוציא את תושבי עזה מהאסון, השאלה שעוברת את הוויכוח התאורטי היום היא: מה נותר מהנחה שההנמקה עשויה להיות כרטיס הכניסה להצלחה, מול כל מה שמתרחש על הקרקע?

למרות מה שהוצהר על הבנות או שלבי הרגיעה, והתחייבות הצד הפלסטיני לעמוד בכך, מכונת ההרג והמצור לא הפסיקה, ועזה עדיין תקועה בין אוהלים קרועים, בעוד שבני עמה נכנעים למערכת של הרעבה ולחץ יום-יומי ללא אופק ברור, אלא אם כן המשך ניסיונות לדחוף אותם למעבר. באותו הזמן, מתרחבת ביהודה ושומרון תמונה מקבילה של התכלות איטית של תנאי החיים בהריגה וטרור, מחסומים וסגירות, וצמצום כלכלי, ופירוק הדרגתי של תחומי התנועה והעבודה.

מבנה הסכסוך: מה שמעבר לדואופול המלחמה או ההסכמה

המציאות הללו מציבות שאלה ישירה על שיח "ההסכמה כאופציה רציונלית": מה באמת יכל לשנות דבר זה במבנה סכסוך שלא מפסיק להתרחב דרך כוחניות?

העניין חורג מעזה ויהודה ושומרון יחד. הבעיה המרכזית טמונה במבנה הכיבוש הגזעני השואף לסילוק. זהו מבנה המחדש את עצמו דרך שליטה בשטח, כלכלה וגיאוגרפיה, וכח טענה לקיום של העם הפלסטיני ذاته, לא רק התכחשות לזכויותיו. גם צמצום האחריות לצד פלסטיני מתעלם מהאמת המרכזית שהיא שהכיבוש אינו אירוע חריג או תגובה, אלא מערכת של שליטה וכוח, שמשחזרת את הכוח, שאינה משתנה מהותית עם שינוי עמדות הצדדים הכפופים לה.

פירוק הרקמה החברתית: הסכנה הבלתי נראית

בהקשר זה, תחת קצבי הקיפול הדואלי, והתעלמות מהנזקים לחברה, מתרחב היקף התפרקות הרקמה החברתית הפלסטינית כאחת מהשינויים המסוכנים הבלתי נראים. כאשר הסולידריות מוחלפת בהאשמות, והסבל מצטמצם לדיונים פוליטיים, מתפוררות הרשתות החברתיות שהיוו כמאחז ההיסטורי של העמידה הפלסטינית, ומנוף ההתנגדות الشعبية באינתיפאדה הגדולה.

באמצע פיתוח העמדה הבינלאומית וההשתעשעות בחו"ל

כאן, יש להבחין בין הצורך לפתח את העמדה הבינלאומית, מה שמחייב שיח מציאותי ואסטרטגיית פעולה מאוחדת, לבין ההשתעשעות בחוץ על חשבון הפנים. שכן אז ההנחה על חו"ל הופכת לאשליה, בעוד שהפנים מתבזבזות ומתרוקנות בשקט.

אשליית ההצלה האישית ודואופול הכניעה והעוז

לא יכול להיות שנבין את השינויים הנוכחיים בנפרד מהתכלות רעיון "ההצלה האישית". התפיסה המסתמכת על זה שההסתגלות לכוח מבטיחה בטחון, מתנפצת בניסיון ההיסטורי שמאשר שמערכות ההגמוניה לא מעניקות יציבות, אלא משחזרות את השליטה בצורה חדשה.

באופן מעמיק, התפיסה הזו מתבססת על אשליית ההפרדה בין הפרט לקולקטיב; בין מי שמנסה להינצל ומי שנשאר לגורלו. למרות זאת, חברות הנתונות תחת הכיבוש או השליטה מראות שהתפרקות המבנה הקולקטיבי לא מובילה להישרדות, אלא להחלשה של כולם.

ובו בזמן, "העוז" אינה אלא הפנים השנייה של הכניעה. למרות שנראה שיש סתירה ביניהם, לרוב הם נובעים מאותו שורש רעיוני ונפשי; חוסר היכולת או הפחד להתמודד עם המציאות כפי שהיא.

בסגנון ההפסד, המוח מקטין את נטל האחריות בהסכמה לרעיון החולשה. ובמוגזמות בניצחונות, הוא נמלט מהכרת ההפסד על ידי טענה על אנטיתזה. ובשני המקרים, מתבצע המנוס מהאמת, ומדרישות בחינה רצינית וכלים חדשים כדי להתמודד עם המציאות הכואבת دون capitulation as a permanent fate.

גבולות הפתרון הבינלאומי ועיצוב מחדש של הסכסוך

ברמה רחבה יותר, ההנחות על הפתרון הבינלאומי, ובמיוחד על הפרויקטים האמריקאיים לניהול הסכסוך או עיצוב מחדש של האזור, לא מציעים אופק מציאותי. שהרי גישות אלו מתמקדות בניהול הסכסוך במקום בהפתרון שלו, ומניחות שעיצוב מחדש של הכלכלה והביטחון עשוי לעבור על יסוד הליבה של הבעיה הפוליטית.

אולם הניסיון הוכיח שכאשר הוצג כ"יציבות" היה שום דבר פרט לחלוקת כוח מחדש, ולא נתן אלא עוד פיצוץ מעוכב, שכן הליבה של הסכסוך נותרה סביב האדמה, הריבונות והזכויות הלאומיות.

מנגד, ישראל מתקדמת בהדרגה גם מגישת "ניהול הסכסוך" לגישה רחבה יותר: עיצוב מחדש של השדה הפלסטיני והאזורי בהתאם לאיזון כוחות שקשה להחזירו לפוליטיקה. שהגיאוגרפיה, הכלכלה והתנועה לא הפכו להיות בעצם כלים ביטחוניים, אלא אספקטים בפרויקט ארוך של עיצוב מחדש של המציאות עצמה.

הפנים כתנאי לעמידה ולא רק כרקע לסכסוך

בצל התמונה הזו, ההנחה על 外国 היא סוג של מנוס מהאמת הבסיסית, והיא שאין פרויקט שחרור כלשהו יכול לעמוד, אם מפורקים את בסיסו החברתי בפנים. שהפנים אינן רק הרקע לסכסוך, אלא תנאי לקיומו ולהמשכיותו. וכאשר הסולידריות מוחלפת בתרבות ההאשמה, והחברה מצטמצמת ליחידים בלתי מתאימים, היא מאבדת את היכולת לייצר פעולה פוליטית מתמשכת, לא משנה מה גדולה הסיסמאות או גודל התמיכה החיצונית.

השאלה הפתוחה: האם ההסכמה הייתה מצילה?

היום, עם התפשטות הכאב מעזה ליהודה ושומרון, ועם מראות ההשפלה היומית בחסמים ובמסלולי עבודה כפויה, השאלה חוזרת למהותה: האם הייתה הבחירה ב"הסכמה רציונלית" יכולה לעצור את המסלול הזה? או שהיא הייתה יוצרת צורה אחרת, ואולי חמורה יותר, של שיטור פנימי, עם איבוד מה שנותר מכוח הפנים?

משבר ראייה או משבר יכולת?

לבסוף, המשבר הפלסטיני הנוכחי אינו רק משבר של כיבוש, אלא גם משבר של ראייה; ראייה שהייתה מהמרת על الخارج יותר ממה שעוררה את החברה שלה וחיזקה את האחדות והיכולת הלאומית שלה, ועל פתרונות מעוכבים במקום חיזוק התנאים לעמידה מעשית.

והשאלה הבסיסית נשארת פתוחה, ואולי יותר דחופה מאי פעם: האם יכול כל פרויקט פוליטי, באיזו שהיא צורה, לשרוד, אם הפנים לא מתבזבזים רק, אלא גם, וכאשר המנהיגות שלו מתפרקת ממצויותיה ומאחריותה, ונשארה נתונה להקשר הדואלי בין כניעה לעוז?