המערכת הבינלאומית כחוזה קבוצתי בין המדינות

המערכת -או הסדר- הבינלאומית מתהווה כתוצאה מהסכמה של כמה מדינות, ובמיוחד הגדולות; המערכת הבינלאומית היא (חוזה קבוצתי) בין כמה מדינות, ומחוזקת בהסכמים קבוצתיים ובמוסדות חוסים על הלאומיות ובחוקיה שמעלים על דרגות החוק הלאומי, וכך קרה באמנה "וסטפליה" 1648 שסיימה את מלחמת שלושים השנים באירופה, והסכימה על עקרון הריבונות של המדינות והגדרת הגבולות. כמו כן, האמנה של פריז 1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה (שנבעה ממנה הסכם ורסאי והקימה את "ליגת המדינות") או האמנה ביאלטה 1945 שהקימה את המערכת הדו-קוטבית לאחר מלחמת העולם השנייה.

בהתאם לכך, מדינה אחת או מנהיג אחד לא יכולים להקים מערכת בינלאומית חדשה, כפי שוושינגטון או טראמפ, המשתנה במצב רוחו, מנסים לחשוב שאם באמצעות "מועצת השלום העולמית" הוא יכול להקים מערכת בינלאומית ולגיטימציה בינלאומית שיהיו הוא المرجعي שלהם ולהנחיל את רצונו והחוקים האמריקאיים על העולם.

כל שאיפותיו להופיע כ"אמריקה הגדולה" כשלו, כאשר הבעיות הפנימיות במדינתו הולכות ומתרקמות והוא מאבד את הפופולריות שלו בתוך אמריקה, והוא נכשל לאסוף את מדינות העולם סביבו לבניית מערכת בינלאומית חדשה; הוא הקים עוינות עם רוב מדינות העולם, ואפילו גרם לעצמו ללעג ואיבד אפילו את בעלי בריתו המסורתיים. הוא גם נכשל להביא את "השלום האברהימי" למזרח התיכון, ונכשלו נכשלו גם בשיפור מעמד ישראל בעולם והשגת האגדה של "ישראל הגדולה"; כאשר הסיפור הציוני הולך ונחלש במערב וגם בתוך אמריקה, וישראל מאבדת כל יום עוד תומכים, לא רק בעמים, אלא גם אצל מדינות המערב.

טרמפ הצליח להציג את כוח הצבא של ארצות הברית מול איראן, מדינה השייכת לעולם השלישי ואינה גרעינית, ונטייה עשית זאת גם נתניהו, שהשמיד גם את דרום לבנון ואת עזה, הוא גם הצליח להחליש את המערכת הבינלאומית ואת הלגיטימציה הבינלאומית אבל עדיין לא הצליח להקים מערכת בינלאומית חדשה עד (מועצת השלום העולמית) המאוימת בכישלון ובנפילה.