שיגעון מאורגן

"בשיגעון הפרטי יש משהו נדיר... אבל בקבוצות, באומות ובעידנים, זה הנורמה." פרידריך ניטשה

עם עוצמתה הפילוסופית, אפשר לקרוא את מה שהעולם חווה היום לא כאי-סדר חולף, אלא כמבנה שלם: שיגעון שאינו קורה מחוץ למערכת, אלא מופק בתוכה. המשברים כבר אינם יוצא דופן המאיים על היציבות, אלא הפכו לאמצעי לניהול אותו. כאילו המערכת הבינלאומית, בשלב הנוכחי שלה, לא שומרת על קיומה אלא על ידי ייצור מחדש של חוסר איזון, וחלוקת עלותו על הצדדים החלשים יותר.

מאז סוף המלחמה הקרה, התפשטה אמונה כי העולם מתקרב לדגם רציונלי הנשלט על ידי כללים ומוסדות. אולם התפיסה הזו הייתה שבירה, כי הניחה קיום של איזון מוסרי המאלץ את איזון הכוח. מה שקרה בפועל הוא ההפך: הוקם מערך שמסוגל לנהל את האינטרסים, אך חסר יכולת לייצר צדק. עם עליית כוחות חדשים ונפילת אחרים, נכנסנו לשלב "הנזילות האסטרטגית", שבו לא קיימת יותר סמכות קבועה, אלא רשת אינטרסים ניידת, המשתנה מהר יותר ממה שהפוליטיקה יכולה לקלוט.

בהקשר זה, המלחמות הפכו מכישלון של הפוליטיקה לכלי של כליוניה. המלחמה כבר אינה רגע של קריסה, אלא מנגנון של שליטה. במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, התוצאות לא הוגבלו לזירה הקרבית, אלא התפשטו כדי לשנות את שוקי האנרגיה והאוכל, ולצייר מחדש את הבריתות. כך גם במלחמת עזה, שבה היתקלויות חצו את הגבולות הגיאוגרפיים שלהן, כדי להפוך לניסיון מעשי לגבי עד כמה המערכת הבינלאומית מוצאת את מידת האמת שלה ליישם את קריטריוניה.

עם זאת, המערכת הזו לא מתמוטטת באופן כולל, אלא סלקטיבי. היא שומרת על הקפדנות שלה כאשר מדובר באינטרסים גדולים, ומתמסרת כאשר מדובר בעמים חלשים. כאן, בדיוק כאן, מתגלה פלסטין לא כסוגיה פוליטית בלבד, אלא כפעולה בתוך המערכת הזו: מקום שמעבירים אליו את עלויות חוסר האיזון העולמי. הפלסטיני לא משלם מחיר עבור סכסוך מקומי, אלא עבור כישלון בינלאומי מורכב—כישלון להטיל את החוק, לכבול את הכוח, ולהגן על האדם כאשר קיומו מתנגש עם חישובי ההשפעה.

בעזה, האסון אינו אירוע יוצא דופן, אלא מצב קבוע. ההרס אינו תוצאה של מלחמה בלבד, אלא דפוס ניהול. החיים היומיומיים הופכים למרחב פתוח לשחזור הטרגדיה, שבו האדם מקוצף למספר, והזמן מקוצף להמתנה בין התקפה להתקפה. זה אינו פשוט כישלון אנושי, אלא ביטוי להגיון הרואה בהמשך המשבר אמצעי לשמור על איזונים רחבים יותר.

המסוכן ביותר הוא ששיגעון זה "המאורגן" אינו מוגבל לזירות הסכסוך, אלא מתרחב למבנה של הכלכלה והפוליטיקה העולמית. משברים כלכליים מתרחשים בזה אחר זה, פופוליזם עולה, והמוסדות הבינלאומיים מאבדים את יכולת השפעתם. באירופה, שהוצגה תמיד כדגם של יציבות, מתגלות שינויים פנימיים עמוקים שמצביעים על רגישות גוברת. העלייה והנפילה של דמויות כמו ויקטור אורבן משקפת משבר עמוק יותר הנוגע ליכולתה של מערכות להסתגל ללחצים פנימיים וחיצוניים.

בתוך התמונה הזו, פלסטין מקבלת משמעות החורגת מגבולותיה הגיאוגרפיים. היא איננה רק סוגיה של עם השואף לחירות, אלא מבחן אמיתי לטבע העולם שבו אנו חיים. אם העולם הזה איננו מסוגל לסיים חרדה ברורה, מתועדת בקול ובתמונה, זה אומר שהכישלון אינו ביכולת, אלא ברצון.

השאלה כבר לא היא: מי אחראי למה שקורה? אלא: כיצד הפך זה לאפשרי בכלל? כיצד הפכו הקריטריונים לכלים סלקטיביים, והחוקים לטקסטים חסרי כוח, והאדם למשתנה משני בחישובי הכוח? התשובה טמונה במבנה המערכת עצמה, שכבר איננה רואה ביציבות מטרה, אלא תוצאה זמנית של ניהול הסכסוך.

בסופו של דבר, העולם לא נראה שמתקדם לעבר התפוצצות כוללת, אלא לעבר מצב מתמשך של "אי-יציבות מנוהלת". מצב שבו מדפיסים מחדש את המשברים באופן מחזורי, כך שיישארו תחת שליטה, מבלי שנפתרו. ובכל מחזור, משלמים את המחיר מכיוונם של הצדדים עצמם.

כאן, עומדת פלסטין. לא כחריג, אלא כנורמה. לא כקורבן חולף, אלא כמראה. מה שמתרחש בה אינו חושף רק את הטרגדיה של עם, אלא את טבעה של מערכת עולמית שאיבדה את האיזון שלה, ומחפשת את קיומה דרך התפשטות חוסר האיזון שלה. ואם לא ייבנה מחדש המערכת הזו על בסיסים צודקים יותר, השיגעון שאתו דיבר ניטשה לא יישאר תיאור פילוסופי, אלא יהפוך למציאות הקבועה שבה חיים כולם—בדרגות שונות, אך באותו ההיגיון.