לבנון במרכז המלחמה: כיצד מתחדשת מערכת היחסים עם ישראל ואיראן

 

לבנון כבר אינה רק זירה צדדית במלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן, אלא בהדרגה הפכה לבעיה מרכזית בניהול הסכסוך, ומעבדה ממשית לשרטוט האיזונים האזוריים. בזמן שהמגעים בין וושינגטון לטהרן נראים כמתקדמים בדרכים בלתי אחידות בין התקדמות לכישלון, בשטח, ובעיקר בדרום לבנון, מתקבעות עובדות שטח עשויות להיות חשובות יותר מכל הסכם פוליטי הממתין לתוצאות.

שינוי זה אינו מופיע רק בעובדות הצבאיות, אלא מתבטא בבירור בקריאה הישראלית לטבע הסכסוך. כפי שמשקפים אנליסטים קרובים למעגלי קבלת ההחלטות כמו איליה בן אשר ודורון קדוש, הפסקת האש כבר אינה נתפסת כמטרה סופית או כפתח לפתרון, אלא כאמצעי להנדסה מחדש של הסביבה הביטחונית. הרעיון הבסיסי כאן הוא שסכסוך אינו מיועד להסתיים, אלא להתנהל בתנאים חדשים שמסייעים לשוב ולכוון את האיזונים.

בהקשר זה, עולה בדיבור הישראלי תפיסה המחשיבה ש"המדינה הלבנונית" כבר אינה שחקן אמיתי שניתן להסתמך עליו בכל הסכם. הזכרת ניסיונות קודמים, כמו הסכם 1983, אינה באה כמקור היסטורי אלא כהודעה פוליטית שעיקרה הוא שכל הסכם עם מדינה שאין לה את ההחלטה הממשית בדרום הוא הסכם חסר תוכן. בכך, השיח על "שלום" או אפילו על שילוב לבנון בסדרים אזרחיים רחבים יותר הופך לרעיון תיאורטי שמנותק מהמציאות, כאשר המשוואה משתנה מ"שלום בעד ביטחון" ל"שליטה בעד הרתעה".

שינוי זה מתבטא ישירות בהגדרת הפסקת האש. במקום להיות ביטוי של הרדמה הדדית או נסיגה הדדית, היא הופכת לאמצעי שיכול לאפשר את חיזוק הנוכחות הצבאית לטווח ארוך בתוך השטחים הלבנוניים. בהקשר זה, שליטה מוגבלת לא נראית כאופציה כפויה, אלא כאופציה אסטרטגית ברת קיימא יותר, שכן התפשטות רחבה עשויה לדרוש לאחר מכן נסיגה, בעוד ששליטה חלקית מאפשרת שהייה ארוכה יותר. כך מתגבש משוואה חדשה המנחה את החשיבה הישראלית: ככל שהשליטה פחותה, השהייה ארוכה יותר.

במקביל, מתברר שלבנון כבר אינה תיק עצמאי, אלא הפכה לחלק מסל המו"מ הרחב יותר עם איראן. ארצות הברית שואפת להרגיע את החזית הלבנונית כדי להימנע מהתרחבות המלחמה ולהכין סביבה יציבה יותר למו"מ, אך היא נתקלת בחזון ישראלי המחשיב שהרגע הנוכחי הוא הזדמנות שלא כדאי לפספס כדי לעצב מחדש את כללי העימות. פער זה אינו רק הבדל בטקטיקה, אלא חושף פער עמוק יותר בגישה: וושינגטון נוטה להכיל את ההסלמה, בעוד שתל אביב שואפת לנצלה.

בהקשר זה, לא נראה שהמטרה היא להשמיד את חיזבאללה, דבר שישראל מודעת לקשיי הגשמתו, אלא לעצב מחדש את משוואת ההרתעה על ידי הקניית עלויות עימות לרמה בלתי מורשית. ההודעה הלאומית ברורה: כל התקפה עתידית לא תהיה סתם התמודדות מוגבלת, אלא עשויה לפתוח את הדלת לאובדן שטחים והרס נרחב.

על פי זה, התוצאות של המלחמה נמדדות לא בגיוסה, אלא בצורה שלה לאחר מכן. אם תסתיים בהפסקת אש עם הישארות כוחות ישראליים בתוך לבנון והמשך חופש הפעולה הצבאי שלהם, הדבר ייחשב שינוי כללי העימות לטובת ישראל. לעומת זאת, אם תוביל לנסיגה מוחלטת והטלת הגבלות על פעילות זו, התוצאה תהיה חיזוק משוואת ההרתעה הקודמת, עם כל מה שזה כולל מבחינת תוצאות פנימיות לישראל, במיוחד באזורים הצפוניים שלה.

אך הפרדוקס המסובך ביותר טמון בעצם הלבנוני, שם מתלווה המצב האזורי הזה עם חצי סכסוך פנימי סביב טבע הבחירות שהוצגו והגבלות הנכונות. אך הדיון הזה מתנהל בצל מציאות המעידה על כך שההחלטות אינן כבר לחלוטין פנימיות, אלא מופצות בין כוחות אזרחיים ובין-לאומיים, מה שהופך את לבנון קרובה יותר להיות כלי במסגרת משוואות הגדולות ממנה, ולא כצד השפעה לקביעת המסלול שלהן.

לאור כל זאת, נראה שכל הפסקת אש, אם תושג, לא תהיה סוף המלחמה אלא שלב מחדש קביעת המרחקים. ישראל מנסה להטיל מצב חדש על הקרקע, ואיראן מנסה לבנות את יכולותיה מחדש, בעוד שארצות הברית פועלת למנוע התפרצות כוללת دون לא לאבד את קלפי הלחץ שלה. לבנון, נשאר במרכז המשוואה הזו, לא כיצרנית שלה, אלא כשדה שבו מתבצע העיצוב מחדש.
ובנקודה זו, השאלה משתנה. השאלה אינה אם ירי יפסיק, אלא איזו מציאות תטבע כאשר הוא יפסיק.