ההטעיה באמרה שהפלסטינים ויתרו על 78% מהאדמה שלהם

ישנן סיסמאות רבות שמקודמות דרך התקשורת ולנאומים של המפלגות הפוליטיות המתנגדות לשלטון ול منظمة השחרור הפלסטינית, ומי שתומך בבעלי הסיסמאות הללו משכבת קהל רחבה של הציבור הפלסטיני והערבי. הסיסמאות הללו חסרות קשר למציאות, והמטרה שלהן היא רק הסתה ועוררות פרובוקציה, ובמיוחד בקרב עמים המהופנטים על ידי סיסמאות ונאומים רועמים, ואינם טורחים לבדוק אותן ולבחון את נכונותן ודרגת מציאותן.

אחת מהסיסמאות הללו היא שארגון השחרור ויתר על 78% משטחי פלסטין לידי היהודים, וחלק מהערבים מגזימים עד כדי שהאומרים שהפלסטינים מכרו את אדמתם ליהודים!
האמירה הזו היא הטעיה וזלזול במוחות; כי היא משדרת כאילו פלסטין הייתה תחת ריבונות הפלסטינים וממשלת منظمة השחרור, ואז הם ויתרו על כך בהסכם אוסלו.
ואמת היא שכל פלסטין הייתה כבושה, תחילה על ידי בריטניה ואז על ידי ישראל, ומי שגרם לכך הן המדינות הערביות; שכן 78% הלכו לאיבוד בתבוסה של 1948 (ה Nakba), והשאר (22%) במלחמת 1967 (הנכבה). בשני המקרים הפלסטינים לא היו צד מרכזי בהם, ומה שהתרחש בהסכם אוסלו הוא ניסיון (כישלון) להחזיר את מה שהחמיצו השלטונות הערביים: אדמה ולהשיב את מה שאפשר מהפליטים שאולצו לנדוד בנכבה ובנכבה – כ-250 אלף – ומה שהכשיל את הסכם אוסלו – שיכול היה להיות בסיס למבנה פוליטי פלסטיני מעשי, גם אם על חלק מהאדמה בפלסטין – היא ישראל בראש ובראשונה.

וכי הסכם אוסלו נשלט על ידי עיקרון (החוזה הוא הלכה למתדיינים), וההסכם התבסס על (אדמה مقابل שלום), ואילו ישראל היא זו שהתנערה מהתחייבויותיה והכריזה מלחמה על הסכם אוסלו; זכותו של העם הפלסטיני, המיוצג על ידי ארגון השחרור שחתם על ההסכם, לחזור בו פוליטית וחוקית ממה שהתחייב עליו, שהיא ההכרה בישראל וכל התחייבויותיה לפי ההסכם. זה נראה קשה, ובמיוחד מה שיתקבל מכך מבחינת אפשרות פתרון השלטון שהיא תוצאה של אוסלו, אך זוהי נשארת קלף שאפשר להניף, כמו כן כי רוב מדינות העולם מכירות במדינה הפלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, ומדינה זו אינה תוצאה של הסכם אוסלו ולא הוזכרה בהסכם אלא יש לה סמכות של החוק הבינלאומי והמשפט הבינלאומי, והם גדולים וחשובים יותר מעסקת אוסלו אשר בעקרון לא הייתה הסכם בינלאומי..