היכן הערבים בשינויים במערכת הבינלאומית?

הצהרות טראמפ מאז תחילת כהונתו הראשונה, שאינן תואמות ומייצרות מעין עימות אפילו עם בעלי בריתו באירופה, מעידות על מדיניות שמהווה איום על אחדות המחנה המערבי, ובפרט כאשר הוא העלה את הסיסמה "אמריקה קודם כל" והחל לנקוט בצעדים כלכליים נגד בעלי בריתו האירופיים. מתווספת לכך הצהרתו על האי גרינלנד השייך לדנמרק (חברה בנאט"ו) ואיומו על סיפוח קנדה גם היא חברה בברית, ההתערבויות בנושאים בעייתיים, וקבלת החלטות חד צדדיות ללא תיאום עם בעלי הברית האירופיים, ואי ההתערבות בוונצואלה, ומלחמת איראן שפגעה בכלכלה האירופית והעולמית ואיימה על השלום הבינלאומי.

הפעם האחרונה בה טראמפ איים על נסיגה מברית נאט"ו, והצעותיו הפוגעות לגבי מדינות אירופה ומנהיגים, מהן מתלוות תגובות אירופיות ומנוגדות מצד כותבים ועיתונאים משני הצדדים, מחזיקות ביומן של עוינות וחוסר אמון חסר תקדים, שהגיע לעיתים עד להשמצות אישיות בין המנהיגים כפי שקרה בין טראמפ לראשי ספרד וצרפת.

כל זאת מצביע על אפשרות לקריסת המחנה המערבי וברית הנאט"ו, בדומה לקריסת המחנה הסוציאליסטי והברית הסובייטית וברית וורשה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20; קריסה זו הובילה להיווצרותה של תקופה חדשה ומערכת בינלאומית חדשה שסיימה את המערכת העולמית שהוסדה על ידי הסכם "יאלטה" בפברואר 1945. המאפיינים הבולטים של מערכת זו היו האחידות והקבוצה של מדינות ברית הנאט"ו ואיחוד האירופי, והקבלת המנהיגות של וושינגטון עבור ברית זו, והתיאום המלא בעמדות בין אירופה לאמריקה בכל הסכסוכים הבינלאומיים.

התמונה הזו מציבה אותנו בפני אפשרות לפירוק המחנה המערבי, מה שמוביל לכך שנפגש עם מערכת בינלאומית לא יציבה ורב קוטבית, או אפילו מצב של "אי-סדר" בינלאומי, במיוחד לאחר שהפרה וושינגטון את ריבונותן של מדינות רבות ואפילו איימה על מחיקת מדינה ותרבות איראן מהמפה הבינלאומית!, והשוליות והמעבר של האומות המאוחדות ושל הלגיטימיות הבינלאומית והיעדרם מכלל הסכסוכים הבינלאומיים הנוכחיים.

והשאלה המונחת בפני עצמה היא: היכן הערבים בהשתנות זו במערכת הבינלאומית?

לצערנו, לא היה לערבים כל השפעה או תפקיד בהשתנויות הללו - הגורמים להן היו ארצות הברית, רוסיה, סין ואירופה, ובאופן אזורי ישראל, טורקיה ואיראן - כמו כן, הם לא נהנו בשום שלב; לא בעידן המערכת הדו-קוטבית, ולא בשלב המערכת הבינלאומית החדשה שבאה לאחר מכן, ולא נראה שהם ישפיעו על המצב הנוכחי או ינצלו ממנו.

במהלך תקופת הדו-קוטביות, בעוד שדובר על המחנה הסוציאליסטי כחבר אסטרטגי או ידיד של הערבים, התרחשה תבוסה של 1967 (הנכסה), וכוחות ההתנגדות הפלסטינית הוצאו הירJordan באירועי "ספטמבר השחור" 1970, פרצה מלחמת האזרחים בלבנון באמצע שנות ה-70, ומלחמת אוקטובר 73 ונורמליזציה של היחסים בין מצרים לישראל והפיצול שהתרחש בזירה הערבית, לאחר מכן פלישת ישראל ללבנון בשנת 1982, ומלחמת המפרץ הראשונה 1990 וכו'. עם היווצרות המערכת הבינלאומית החדשה, חל שינוי חדש שבו ההגמוניה האמריקאית והישראלית הייתה יותר דומיננטית, שהחלה באירוח ועידת מדריד לשלום 1991 תחת חסות אמריקאית, והסכם אוסלו (שלום) עם הפלסטינים ב-1993 ועמק הירדן עם ירדן ב-1994, הגיע כיבוש עיראק בשנת 2003, והכאוס מה שנקרא "האביב הערבי", והתפוררות והתמוטטות של מדינות ערביות, שלאחר מכן באה הגל השני של הנורמליזציה עם ישראל (ההסכמים אברהמיים), ומלחמה נשכחת בסומליה, ומלחמות תימן וסודאן.

כמו כן, האזור חווה את ההתערבות הטורקית והאיראנית בעניינים הפנימיים הערביים, את חידת סוריה וכיבוש חלקים ממנה על ידי טורקיה וישראל ואמריקה, בנוסף להמשך המדיניות האגרסיבית הישראלית בפלסטין, הרחבת פרויקטי ההתנחלות, והמשך הכיבוש של הרמה הסורית, עד למלחמת השמד נגד העם הפלסטיני, במיוחד בעזה. וכעת, עם ההחמרה המתמשכת עם איראן והמשך ההתקפות על לבנון, המצב הערבי מתדרדר, ויתכן שהדברים יובילו ליותר פירוק והתמוטטות, תחת אפשרות של הסכמה בין האינטרסים של וושינגטון, תל אביב וטהראן וחלוקת ההשפעה באזור ובפרט במפרץ הפרסי.