מלחמה ללא הכרעה: כיצד מנסה ישראל להפוך את התוצאות לסיפור ניצחון?

לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, המלחמה האמריקנית-ישראלית נגד איראן לא הסתיימה בפועל, אלא עברה לזירה אחרת שאינה פחות חשובה: זירת הנרטיב. בעוד שכל פרטי ההבנות הפוליטיות עדיין לא התבהרו, החלה בישראל קרב מסוג שונה, קרב לפרש את מה שקרה, ולהגדיר אם המלחמה הסתיימה בניצחון או בכישלון.

בהקשר זה, בולט הניתוח של אמוס هرئיל בהארץ כמודל לדיבור ביקורתי פנימי, שניתן לסכם את רעיונו המרכזי בפשטות: המלחמה לא נוהלה כפי שהוצגה לציבור, ולא השיגה את המטרות שהוצהרו, ויש פער ברור בין הנרטיב הרשמי לבין המציאות בשטח.

הנחת עבודה זו מתבססת על שלושobservations central:** שארצות הברית ניהלה בפועל את המלחמה בעוד שהדמות הישראלית הוגדלה, וש"הישגים" מוצגים בדרך סלקטיבית שאינה משקפת תמיד את השפעתם האמיתית; ושמטרות העל, בראשן חיסול האיום האיראני או سقوط النظام – לא הושגו.
ולמרות שהביקורת הזו עשויה להיראות קרובה לשפת האופוזיציה, היא במהותה ביקורת מתוך המערך הישראלי עצמו, ממוקדת בעיקר פנימה, לקהל שהחל לשאול שאלות קשות לאחר שבועות של גיוס מבטיחים גדולים.

כי מה שנחשף בהדרגה אינו תואם את תמונת "הניצחון" שנמכרה. המלחמה שהוצגה כשותפות שווה, הציגה למעשה יתרון אמריקני מוחלט בניהול הפעולות, مقابل תפקיד ישראלי פחות מרכזי. ואפילו בהצגת "הישגים", הורגש פער בין המספרים למציאות, כשנופחו התוצאות בדרכי חישוב שאינן תמיד משקפות את ההשפעה הממשית.

ובכל זאת, אי אפשר לצמצם את מה שקרה לכישלון מוחלט. ישראל, בעזרת אמריקאית, השיגה הישגים צבאיים חשובים: מתקפות רחבות על התשתית הצבאית האיראנית, ירידה בכמה יכולות הגנה אווירית, ויכולת ברורה לפעולה בעומק האיראני, כמו فرض שליטו אווירית אמיתית. אלה אינם תוצאות שוליות, אלא אינדיקציות להתפתחות איכותית ביכולת הצבאית הישראלית.

אך הישגים אלו נותרו ללא תרגום אסטרטגי מוחלט. התכנית הגרעינית האיראנית לא הוכרעה, והטילים הבליסטיים המשיכו עד הרגע האחרון, והחשוב מכול, המשטר בטהרן לא נפלה. כאן מתגלה הפער: בין מלחמה חזקה מבחינה צבאית, אך חסרת יכולת לייצר תוצאה פוליטית סופית.

מנגד, איראן יצאה מהמלחמה באורח מורכב מבחינתה. היא לא ניצחה במשמעות המסורתית, אך היא עמדתה. היא שמרה על הלכידות של משטרה, המשיכה להגיב עד הפסקת האש, והצליחה להשתמש בקלפים לחצים משפיעים. והעמידה הזאת, כשלעצמה, מספיקה כדי להכשיל את מטרת החיסול שישראל חיפשה.

אם המלחמה עם איראן הסתיימה ללא הכרעה, אז החזית הלבנונית גילתה את גבולות הכוח הישראלי באופן ברור יותר. ההסלמה בלבנון, גם לאחר הפסקת האש בזירה האיראנית, לא הייתה רק הארכה צבאית, אלא ביטוי למשבר אסטרטגי.

ישראל, שהשקיעה בהחלשת חיזבאללה או בריתוקו, מצאה את עצמה מול מציאות שונה: יכולת קרבית קיימת, הדלדול בשטח, והמשך האיום לעומק הישראלי. למעשה, הכמה התפתחויות גילו על עייפות גוברת בצבא לאחר מלחמה ארוכה ומרובת חזיתות.

אם ישראל לא מסוגלת להכריע חזית קרובה וישירה, מה משמעות ה"הישגים" הרחוקים באיראן?
במובן הזה, החזית בלבנון לא הייתה רק זירת קרב נוספת, אלא ניסוי מעשי למגבלות הכוח הצבאי – ואין זה ניסוי שעדיין הוכרה התוצאות.

פנימית בישראל, בולט היום מאבק ברור בין שני נרטיבים: נרטיב תומכי בנימין נתניהו טוען כי מה שהושג הוא הצלחה גדולה לא שלמה, הישגים צבאיים חסרי תקדים,优势空中, והחלשת איראן, גם אם לא הושגו כל המטרות.
מנגד, הנרטיב הביקורתי, כפי שמשקף هرئيل, טוען כי מלחמה זו מגלה פער עמוק בין השאיפה למיאל המדינה. הישגים טקטיים חשובים, אבל הם לא שינו את המשוואה האסטרטגית, ולא השיגו את המטרות שהוכרו לציבור.

אך המעניין הוא ששני הנרטיבים הללו, למרות ההשקפות המנוגדות שלהם, פועלים בתוך אותו מסגרת: שניהם מנסים לפרש מחדש את המלחמה ולא לצאת ממנה. וזה מה שהופך את המאבק האמיתי כיום לא רק על מה שקרה, אלא על משמעותו.

בסופו של דבר, אי אפשר לתאר את מה שהתרחש כניצחון ברור, ולא כהפסד מוחלט: ישראל לא השיגה את מטרותיה הגדולות, אך היא השיגה הישגים צבאיים חשובים, במיוחד בתחום האווירי. איראן לא ניצחה, אך היא עמדתה ומנעה את החיסול כנגדה. ולבנון גילתה את גבולות הכוח הישראלי והחזירה את האיום למרכז הבמה.
כך, המלחמה הופכת למשוואה פתוחה: תוצאות שאינן חותכות, ונרטיבים מתעמתים, ומציאות שלא השתנתה באופן יסודי. בסופו של דבר, אולי השאלה איננה מי ניצח במלחמה, אלא: האם ניתן להפוך את היעדר הניצחון לנרטיב של ניצחון?