מהניצחון ועד ההפסד: מה השיגה המלחמה עם איראן?

 

הדיונים והביקורות בישראל לאחר ההכרזה על הפסקת האש עם איראן מציגים תמונה מורכבת וסותרת של תוצאות המלחמה. בעוד שכמה עיתונאים ומבקרים המתנגדים לנתניהו רואים שהממשלה הישראלית לא הצליחה להשיג את המטרות שהצהירה עליהם למלחמה, ואיראן יצאה מוחלשת ואולי אפילו חזקה יותר, מציעים אנליסטים המקורבים לימין ולראש הממשלה בנימין נתניהו נראית שונה, וטוענים כי ישראל השיגה הישגים צבאיים משמעותיים ואיראן יצאה חלשה ומרוסנת.

אבל מהו ניצחון במלחמה? מה המשמעות של ההפסד האמיתי של המדינה? הפילוסוף והאסטרטג הפרוסי קרל פון קלוזביץ מסביר שהמלחמה אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, אמצעי להשגת רצון המדינה ומטרותיה הפוליטיות. מנקודת מבט זו, הצלחת המלחמה נמדדת במידת השגת מטרותיה האסטרטגיות והפוליטיות, ולא רק במספר המכות או ההפסדים הצבאיים.

על אף השונות החדה בהערכות המלחמה, רוב האנליסטים הישראליים מסכימים על הנקודה אחת חשובה: הפסקת האש היא שברירית וזמנית, ואינה מהווה סוף אמיתי לסכסוך.

מנקודת מבט של המבקרים, הסיבוב האחרון הסתיים בדפוס שהפך למוכר בעידן ממשלת נתניהו: הישגים צבאיים טקטיים המולכים כשלונות פוליטיים ואסטרטגיים. אנליזות שהתפרסמו בעיתון הארץ מצביעות על כך שנתניהו, לאחר ההכרזה על הפסקת האש, לא הציע כל חזון לבניית מחדש או לייצוב, אלא הסתפק בשיחה על אפשרות סיבוב קרב חדש, בזמן שהחברה הישראלית הייתה מותשת מארבעים ימים של מלחמה ואובדן אנושי וכלכלי. כך, כפי שקרה בסבבים קודמים, מסתיים הסלמה הצבאית עם הישגים מוגבלים שלא מתורגמים לרווחים פוליטיים אמיתיים, בעוד שהחברה הישראלית נושאת בנטל הקשה ביותר.

הדיון מתמקד גם בשאלה: מה השיגה למעשה המלחמה? כמה אנליסטים סבורים כי ארצות הברית וישראל לא הצליחו להשיג את שני היעדים המרכזיים: חיסול התוכנית הגרעינית האיראנית ותוכנית הטילים הבליסטיים ופתיחת מיצר הורמוז, מה שהופך את הסכסוך למעשה לנקודת האפס, כשאיראן נשארת חזקה ומסוגלת להתאושש. מנגד, יש אנליסטים המקורבים לימין הגורסים כי המלחמה לא הייתה בהכרח מכוונת להשמיד לחלוטין את יכולות אלו, אלא כדי לשרטט מחדש את מאזני ההרתעה באזור, ולהראות את יכולת ישראל לפעול בעומק האיראני ולחזק את מעמדה ככוח אזורי דומיננטי.

מן הבעיות הנוספות עולה האם הפסקת האש תגיע לסיומה של חזון נתניהו לעצב את המזרח התיכון בכוח צבאי. מתנגדיו טוענים כי הפרויקט לא הושלם, כי הגבולות האמיתיים של הסכסוך לא הושגו, והמשך כוחותיה של איראן מסכן שוב את הסכסוך בכל רגע. תומכיו טוענים שהפסקת האש אינה סופה של המלחמה, אלא שלב בסכסוך ארוך טווח, וישראל יצאה מחוזקת אסטרטגית, למרות מה שנטען כנגד ההסכם וההאשמות בתחמונים פוליטיים.

תחזיות ביטחוניות ישראליות עדכניות מצביעות על כך שהחזית הצפונית עדיין פתוחה, וישראל ביצעה מתקפה נרחבת על לבנון שהייתה מכוונת לעבר כ-100 מטרות במשך 10 דקות, במהלך שנחשב כנקמתי והפצת פחד, עם ניסיון לפגוע בשרשרת הפיקוד הצבאי והפוליטי של حزب الله, כדי לחזק את תדמית ההרתעה לאחר המלחמה עם איראן. תהליכים אלו משקפים את המשך מדיניות ניהול סכסוכים פתוחים במקום לשאוף לסיום פוליטי, מה שמוביל את האזור לחשיפות אפשריות על אף הפסקת האש.

ולכן, למרות ההכרזה על הפסקת האש, רבים מהאנליסטים סבורים שהאזור לא נכנס לשלבי יציבות אמיתית, אלא לסטטוס של הפסקת אש שברירית. המתיחות בין ישראל לאיראן נמשכת, והיכולות הצבאיות הבסיסיות של שני הצדדים לא נעלמו. ובמזרח התיכון, כפי שאיששו הניסיונות, אין מצב ביניים: או מלחמה פתוחה, או מוכן תמיד ובאופן אינטנסיבי למלחמה.

המלחמה עם איראן לא הוכרעה לחלוטין, ומה שהושג מהישגים ישראליים בשטח היה עצום הן במובנים טקטיים והן אסטרטגיים, ישראל הצליחה לבצע מכות מהותיות שהשביתו חלק מהיכולות האיראניות, והראתה את יכולתה להגיע לעומק האיראני ולחזק את מעמדה ככוח אזורי חשוב. עם זאת, המטרות הגדולות של המלחמה לא הושגו, כמו חיסול התוכנית הגרעינית האיראנית או עיצוב המזרח התיכון בכוח צבאי. איראן יצאה פגועה ומותשת, והיא עשויה להזדקק לזמן מסוים כדי להתאושש, אך היא לא הושמדה לחלוטין. ישראל נשארה כוח אזורי פעיל, המסוגל להטיל הרתעה ולשלוט על מסלול הסכסוך, תוך אפשרות להמשיך לנהל סכסוכים פתוחים ולהפכם לכלים פוליטיים ואסטרטגיים לשירות האינטרסים שלה באזור.