פלסטין…. בין הגפן לשמים

כשערב ממלמל באוזן הנשמה
וכשא silence becomes richer than all noise
הלב זקוק למקום מקלט שבו יוכל למצוא את עצמו
מקום בין אור השמש לגפנים
שבו כל טיפה של בושם וכל קרן של זהב
מחזירים את מה שהזמן פגם בנו

בין גפני הענבים… כשנפשה של רוח בורחת מהרעש של ההרס כדי למצוא את פלסטין הראשונה שלה
בעידן שבו הרעש הפך יותר חזק מהאמת
והפנים זוהרות יותר ממצפונן
והסיסמאות גדולות יותר מעשיהם של בעליהן
האדם זקוק למקום שבו יוכל להינצל מההרס השקט הזה
וככל שהימים כבדו עלי עם אכזבות ונופים שמעמיסים על הלב
אני בורח לתמונה שהשאיר ג'בראן ח'ליל ג'בראן תלויה בנשמה
"האם ישבת אחר הצהריים כמוני בין גפני הענבים"

הגפן כאן אינה רק עץ
זו מולדת קטנה
והיא גם מראה מוסרית שמגלמת את ההבדל בין מה שהאדמה מעניקה בכנות לבין מה שחלק מהאנשים מפיצים מאשליות

כשאני יושב בין גפני הענבים
אני מרגיש שפלסטין חוזרת לצורתה הראשונה
לפני שהחשבונות הכבידו עליה
לפני שהמתרגמים על כאבה עייפו אותה
לפני שדאגות היום יום של האנשים הפכו לחומר לנאומים במקום להיות עדיפות לפעולה
שם באור הערב שנשפך כמו זהב על הענבים
האדמה משיבה את שפתה האמיתית
שפת החקלאי
שפת המאמץ הנאצל
שפת האמהות שאפו את הסבל לדורות
ושפת הגברים ששמרו על משמעות המולדת בזיעתם היום-יומית

ברגע הזה אני מבין שצרתנו לא הייתה מעולם באדמה
כי האדמה נאמנה מכולם
וגם לא בעם שלצורך עדיין נושא במרכזו את מולדתו למרות העייפות
אלא באותו עיוות שפגע בכמה מן המוחות
כשמעמד בחלק מהן הפך לסולם להשפעה ולא אמצעי לשירות
וכשמשוטה המוסרית נעלמה בתורם של האינטרסים
ואזרח משלם בצורה יומיומית על כל טעות
ועל כל עיכוב
ועל כל חשבון שצורף לו

עם זאת, איני מאבד את האמונה
כי הגפן שמחזיקה בפנים הרוח
ונותנת את פריה בשקט
אומרת לנו שהמולדת הזו עוד מסוגלת להניב גברים טהורים
ורעיונות גדולים יותר מהאינטרסים
והשלב שבו פלסטין שב אל משמעותה הראשונית
בית של אנשים ולא נטל עליהם

מאין גפני הענבים
אני רואה את רמאללה טובלת באור הערב
ואני רואה את ירושלים מעלה את כאבה אל השמים כתפילה
ואני רואה את חברון נושאת בזיכרון הגפנים את הסבל
ואני רואה את נצרת מפיצה ריח של היסטוריה וכבוד
ואני רואה את ג'נין נובטת מעפרה רצון שלא נשבר
ואני רואה את בית לחם צועדת לאט כמו שיר לידה נצחי
ואני רואה את יריחו ממלמלת לדקל את סוד ההתחלות הראשונות
ואני רואה את טולכרם מחבקת את מישוריה הירוקים כאמא ששומרת על ילדיה
ואני רואה את סלפית מעלה את זיתיה גבוה כאל דגל העמידה
ואני רואה את עזה יוצאת מהאפר כמו שיר שלא מת
ואני רואה את יפו מפיצה ריח מהים ומהתפוז והגעגוע
ואני רואה את חיפה נשענת על הכחול של הגלים כמו כלה שלא מתעטשת יופיה
ואני רואה את עכו שומרת באבניה את הדהוד ההיסטוריה והחוסן של הים
ואני רואה כל סנטימטר מהאדמה הזו ממלמל לנו
שההרס אינו גורל
ושהדברים המכוערים לא יכולים לנצח את היופי مهما יארך

לכן אני כותב
אני כותב כי אני מתנגד לכך שהייאוש יהפוך לתרבות
או שהאכזבות של האנשים יהפכו למשהו רגיל
אני כותב כי פלסטין ראויה לפנים שמזכירות את הגפנים שלה
כנות, פוריות, ושורשיות באדמה ולא באינטרסים

כאן בין גפני הענבים אני לא מוצא רק את מנוחתי
אלא אני מוצא את פלסטין שכולנו חולמים עליה
פלסטין של כנות, צדק, יופי ואדם
אם הנשמה חוזרת לניקיון שלה, המולדת חוזרת לאורה.