הנוף הפוליטי הישראלי בשנת הבחירות

הכנסת הישראלי סיים בסוף החודש שעבר (מרץ) את מושב החורף שלו, לאחר שהצליח לאשר את התקציב הציבורי לשנת 2026, שמקפיד על החוק הקשורים לכך, הקובע כי יש להעבירו בתוך פרק זמן חוקי שלא יעלה על 31 במרץ בכל שנה, וכישלון בכך מביא לפיזור הכנסת באופן אוטומטי וליציאה לבחירות חדשות. בכך הובטח שהתהליך לבחירות כלליות בישראל ייערך במועדו החוקי, בסוף חודש אוקטובר הקרוב, לראשונה מזה כארבעה עשורים.

מן ההתרחשות הזו מוכיח כי הקואליציה של ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית היא מהודקת עד מאד. ויש להוסיף כי הנוף הפוליטי והמפלגתי בישראל עדיין נמצא, במידה משמעותית, להשפעות מלחמת עזה וההשלכות שלה בחזיתות נוספות, גם לאחר הסכמי הפסקת האש, כמו כן, מצב המלחמה שהחמיר על ידי תקיפת איראן בשיתוף עם ארצות הברית והחזרה למלחמה נרחבת בלבנון, עדיין נותרו הגורם המרכזי בתהליכי החיים הפוליטיים והמפלגתיים בישראל, והקובע המרכזי למיקומים בין الحكومة לאופוזיציה ולכיווני הדיון הציבורי ומגבלות ההבדלים בתוך המערכת הפוליטית.

על אף שמפלגות האופוזיציה בישראל מבקרות את הממשלה, הרי שהביקורות הללו עדיין, ברובן, מוגבלות לרמת ניהול המלחמה וביצועה ועלויותיה בלבד, ואינן מעידות על עמדה שמתנגדת למלחמה עצמה, או מציעה הסדרים פוליטיים. יתרה מכך, הממשלה הישראלית לא הציעה עדיין שום תוכנית פוליטית ל"היום שאחרי" המלחמה בעזה, מה שמעיד על הדבקות שלה באופציית הכוח, לא רק כאמצעי צבאי וביטחוני כלפי הרצועה, אלא גם כמרכיב פוליטי פנימי הקשור לבניית הקואליציה השלטת ולחשבונות ההישרדות האישיים של ראש הממשלה.

מה שיש לשים לב אליו עם תחילת שנת הבחירות הכלליות בישראל: רוב ההערכות הפוליטיות והמפלגתיות בישראל תלויות, במידה רבה, במנדט הנוכחי של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, בהקשר לציפיות רחבות בקרב הימין הישראלי שהממשל הזה יספק הזדמנויות גדולות יותר לקדם את האג'נדות שלו, ובייחוד בנוגע לאיראן ולעברית המערבית. הוצגו הימורים ברורים על הפוטנציאל לנצל את השינוי בוושינגטון כדי לקדם את הפרויקטים של הימין הישראלי, ובמיוחד את פרויקט סיפוח יהודה ושומרון.

מנגד, הערכות ישראליות נגדיות מדגישות כי דרך התערבותו של טראמפ במסלול הפסקת המלחמה בעזה, והלחצים שהפעיל על הגורמים השונים, כולל על נתניהו, עשויים להראות כי תקרת הציפיות הישראלית מהממשל האמריקאי החדש לא פתוחה כפי שהתווכח הימין, וכי מערכת היחסים הקרובה עם וושינגטון לא בהכרח מעניקה לישראל מנדט לא מוגבל לנהל את מדיניותה האזורית ולגבי הסוגיה הפלשתינית ללא מגבלות או חשבונות.

בנוסף, ההתפתחויות הנובעות מהמלחמה המתרחשת מאז "7 באוקטובר" (2023) מהוות תחנה נוספת במסלול התחזקות הימין, והפיכתו לכוח הדומיננטי שעמו פועלים מרבית השחקנים הפוליטיים בישראל. ואין זה מוגזם לומר שהשסע המפלגתי הישראלי אינו מתנהל, במהותו, בין שני פרויקטים שסותרים זה את זה, אלא מתנהל במעגל פוליטי מדויק למדי אשר גבולותיו מותרים על ידי הימין ועדיפויותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

שינוי זה אינו קשור רק ל"סופה של אל-אקצא" ולמלחמה שפרצה אחריו והשלכותיו, אלא גם נשען על שינויים חברתיים ודמוגרפיים מצטברים שהשתתפו, ככל הנראה, בהפקת שוויון כוחות ימני שעמידה בחירות קשה לערער. כלומר, מהצד הראשון, הבחירות הישראליות הבאות, המיועדות להתקיים בסתיו 2026, לא תהיינה התמודדות בין הימין לאויביו, אלא יהיו כמו מאבק פנימי תחת גבול זה, בין הזרם הקיצוני בימין בראשות נתניהו, לבין הזרם הימני-מרכזי בראשותו של נפתלי בנט, שרק בינתיים מתאגדים סביב המטרה של התנגדות לנתניהו יותר מאשר סביב פרויקט פוליטי או אידיאולוגי חלופי.