שכר יום שישי.. מדוע וושינגטון וטהרן הקדימו את מועד החתימה על ההסכם ליום חמישי?

סדה ניוז: השינוי הפתאומי באג'נדה הדיפלומטית בין וושינגטון לטהרן, בהקדמת מועד החתימה על "מזכר ההבנות של איסלמאבאד" ליום חמישי במקום יום שישי שנקבע מראש בז'נבה, מעלה סימני שאלה גדולים לגבי המניעים שהניעו את שני הקטבים להתחרות עם הזמן לסגור את התיק הזה באופן מיידי וללא המתנה ליום נוסף.

בראש רשימת הסיבות עומדת רצון משותף ומכריע בין שני הצדדים לסיים את הפעולות הצבאיות מיד ובהקדם, כדי לפתוח את צינור האנרגיה העולמית החסום ב"מיצר הורמוז". החישובים הכלכליים והאסטרטגיים לא יכלו לשאת כל דחייה נוספת, שכן שתי המדינות האמריקאית והאיראנית הסכימו כי האצת הלוח הזמנים ופתיחת המיצר ביום חמישי מייצגת אינטרס עליון העובר את הערך הפרוטוקולרי של מפגש ז'נבה הקרוב.

מלבד החישובים בשטח, המשחקים מאחורי הקלעים של לחצים פוליטיים והדרישות לסודיות שיחקו תפקיד מרכזי בדחף הזה, שכן הבית הלבן נתקל בלחצים פנימיים אינטנסיביים לפרסם את נוסח טיוטת ההסכם, בזמן שטהרן הציבה תנאי נוקשה האוסר על דליפת או פרסום כל סעיף לפני החתימה הרשמית. ההתנגשות הזו הניעה את שני הצדדים לפתור את העניין במכה מקדימה ביום חמישי, כדי לסיים את מציאות הערפל ולמנוע דליפות, ולהציב את התקשורת והמחוקקים בפני עובדה מוגמרת ועובדות שהושגו שאי אפשר להתחרט עליהן.

לא הוסרו הקשיים הלוגיסטיים מהנוף של הדחף להקדמה, שכן האג'נדה העמוסה של המנהיגים האמריקאים כפתה ניסוח מהיר מדמיון, במיוחד עם חוסר היכולת של סגן הנשיא האמריקאי ג'יי די ואנס לחזור לוושינגטון לפני שעזב הנשיא דונלד טראמפ לצרפת להשתתף בפסגת קבוצת השבע.

פער גיאוגרפי זה הפך את החתימה האלקטרונית והווירטואלית ביום חמישי לאופציה הפרקטית ביותר, והמיר את הפגישה המיועדת ביום שישי בשוויץ מפלטפורמת חתימה להסכם לפגישה ראשונית בלבד לדיון בדרכי הביצוע, לאחר שהמסמך הפך למעשה לתוקף.