מעבר דחוי אל מה שאחרי העדשה.. עבדאללה מקשור כותב את יומו בשב"כ

סדא ניוז - בכתיבה על פלסטין, תמיד קיימת אותה מרחק שהכותב שומר על קיומו בינו לבין החוויה, מרחק של נייטרליות, מרחק של צופה, מרחק של היסטוריון. אך עבדאללה מקשור, הסופר והעיתונאי הסורי, בחר לבטל את כל המרחק הזה בספרו החדש "מעבר דחוי.. יום בשב"כ", שיצא לאחרונה לאור מן ההוצאה המצרית-לבנונית בקהיר.

ספרו החדש הוא עדות שנכתבה מתוך חדר החקירות עצמו, מלב הרגע שבו הזמן הופך לכלי לחץ, והשאלות למלכודות, ובטקסט הזה, מקשור נכנס לאזור הסגור ביותר במפה הפלסטינית, שבו التصوير אסור לחלוטין, והפרטים מנוהלים מאחורי שכבת מניעה וצנזורה צפופה.

עדות מבפנים שלא מחפשת מבעד לסיוד

מעמודיו הראשונים, הכותב מספק לקוראים את המקום של השתתפות, לא של קבלה. הוא מסביר שהוא ביצע שינויים על שמות מסוימים ועל פרטים רגישים לשמירת שלומם של בעליהם, עם מחויבות מלאה על אמיתות המקרים. ההכרה המוקדמת הזו, שעלולה להיראות שולית, היא למעשה חוזה משתמע בין הכותב לקורא, שמבסס את מה שנותר מהטקסט על אמון.

החוויה בספר לא מתחילה מהשדה התעופה, ולא מהמחסום. היא מתחילה לפני כן, מרעיון המעבר עצמו כבדיקה המהותית לשוכנו לפני שתמצא את דרכה אל המציאות. ומכאן, המעבר הופך למושג מורכב, שבו נפגשו השאלה המוסרית עם הרצון האישי, וזכות ההגעה לפלסטין עם עלות ההגעה הזו. פלסטין, בספר הזה, אינה רק רקע לסיפור. היא השאלה שממנה נובעת הסיפור.

חדרי חקירות השב"כ, אותם מקשור מתאר בדיוק מרשים, מנוהלים לפי הגיון מדויק שבו הזמן מתארך עד שהוא הופך לעונש, והשאלות מוגדרות בצורה מקצועית להשיג תשובות שאינן שרירותיות, על ידי התפרות הסיפור האישי של המוחזק ומבחן אותו פעם אחר פעם. וכשהכותב אינו מסתפק ברמז מרחוק, הוא נכנס ללב התהליך הזה בלשון, ומעצב אותו מחדש, לאור תשתית יומיומית של שלטון הכיבוש, המופעל בשקט, ואינו זקוק להופעה.

מקום זה, הנתון לשליטת הכיבוש הישראלי, לא מציין את הרגעים בו כפי שהם, אלא מקצר את כל החוויה בזיכרון האישי, דרך סיפור שנושא את העטלף של העברת מה שלא נראה, ומותיר את חותמו העמוק על מי שעובר דרכו, ועל מי שמנסה לכתוב עליו.

פירוק תשתית רכוש הכיבוש היומית

"מעבר דחוי.. יום בשב"כ" מציע מסלול אישי של הכותב, המבוסס על קריאה מדויקת של תשתית שלטון הכיבוש כפי שהיא מתבטאת בפרטים. דרך צפייה במה שמתרחש במצבים הקטנים, בפרוצדורות, בהמתנה, בשפה המיוצגת, ובדרך שבה מתנהלת הרגע הפלסטיני בגשר הלמבי.

תצפית זו מעניקה לקורא הבנה עמוקה יותר לאופי החוויה בסגנון לשוני אחיד ועמוק, המשלב בין הדיוק העיתונאי לשפה הספרותית הגבוהה. המשפט עשוי בזהירות, נושא משקל רגשי ברור, ומתקדם בקצב מתוכנן, המתאים לאופי הסיפור. הוא לא רק מעביר את האירוע, אלא מייצר אותו, מחדש את יחודו, ומעניק לו מימד נוסף. כך הוא נהפך למקום של התבוננות פתוחה, שבו נפגשים הפרטי עם הכללי, והחוויה האישית עם השאלות הגדולות.

הספר מציע תמונה מדויקת לחיים של הפלסטיני הקשורים למחסום היבשתי היחיד שמקשר אותו לעולם. מה שמפתיע בו הוא היכולת הגבוהה שלו ללכוד את מה שקורה מחוץ לתמונה המסורתית, מחוץ לעדשה, ומחוץ לדיאלוג התקשורתי הישיר. החוויה בו אינה נשלפת ממקום שיא, אלא מתווספת מצבירה איטית של פרטים דומים בחסידתם, בהן מופעל דיכוי יומי בצורה שקטה, ללא צורך בחדירה. צבירה זו מעניקה לטקסט את כוחו, ומאפשרת לקורא להתקרב לחוויה כאילו שהיא חייה יומיומית אך נושאת מעברים יוצאים דופן.

הכתיבה כהנדסה של זיכרון

זו אינה הפעם הראשונה שמקשור (נולד בסוריה 1983) כותב על פצעים פתוחים. טרילוגיית הרומנים שלו "ימים בבבא עמר" ו"שובה לחלב" ו"דרך הקשיים" נחשבות לאחת מהעבודות הראשונות שטיפלו בפרטים של מלחמת סוריה.

בנוסף, הוא הציע בספרו "בני הים" סיפור מקוצר על חוויותיו בכלא ונסיעתו לחפש אחר מולדת. יש לו שבעה עבודות רומניות, בנוסף לספר תאוריה תחת השם "הנדסת המשמעות" בטכניקות הסיפור העיתונאי.

בראיונו הקודם עם אל-גזירה נט, לרגל הוצאת רומן שלו "2003" על פלישה לעיראק, דיבר מקשור על פילוסופיית הכתיבה שלו במשותף עם "מעבר דחוי" של היום. הוא אמר כי הספרות "אינה מספקת היסטוריה, אלא מספרת סיפור על אלה שלא נכתבו עליהם ההיסטוריה". הוא הוסיף שהוא כותב על אנשים שהוא מכיר בכל הסתירות ובגורלותיהם ש"לא היה להם יד בבחירתם". הפילוסופיה הזו מתגלה גם בספרו החדש, שבו הפלסטיני שעובר את המחסום כל יום אינו נכנס להיסטוריה הרשמית, אלא נכנס לטקסט בזיכרון חי.

ומקשור ציין את מה שהוא רואה כהאתגר הגדול ביותר בכתיבה המודרנית: "החידוש בסיפור", ו"הקרבה לשפה היומיומית", ו"ההצלחה על המציאות שלפני הדמיון".

ב"מעבר דחוי" נראה כי הוא שם את האתגר הזה ליישום. המשפטים אצלו מעובדים בזהירות, נושאים עוצמה רגשית, ומתקדמים בקצב מהודק המתאים לאופי הסיפור. הם משלבים בין הדיוק העיתונאי לעשייה ספרותית, לא רק מעבירים את האירוע, אלא מחזירים את עליו לכדי הוא נותן לו מימד נוסף.

המקור: אל-גזירה