״על פי הראיה״ של סלח חמדוני.. כשמצלמה הופכת לפילוסופיה

SadaNews - האם התמונה הפוטוגרפית היא תיעוד חולף של המציאות? או שהיא טקסט פתוח שמעורב בהפקתה ובפירוקה? בעידן שבו עולמנו שוקע בים של תמונות, ספר ״על פי הראיה בפוטוגרפיה״ של החוקר והצלם סלח חמדוני שיצא לאור לאחרונה בהוצאת פדאויות לפרסום והפצה בעמאן, מחדש את השאלה הישנה-חדשה על שלטון התמונה ומשמעותה.

חמדוני מציע גישה ביקורתית ופילוסופית עמוקה, ומחשיב את הפוטוגרפיה לשיח תרבותי וידעתי שעובר את האסתטיקה. הוא קורא לראות את ״העין״ כאמצעי התנגדות, ומחדש את ההפעלות של תיאוריות של פילוסופים גדולים כמו רולאן בארט, סוסיר וברכאט, כדי להקים קריאה ערבית עכשווית בסימיאוטיקה של התמונה.

הספר, שמכיל כ-200 עמודים בגודל בינוני, הוא עבודה ביקורתית ויזואלית שעוברת מהתיעוד לפירוק ולייצוג, ומספקת גישה פילוסופית שבה מתאר חמדוני את הפוטוגרפיה כ״מרחב הרהור שמקשר בין התחושה האסתטית להכרה החברתית״, ומחשב שהתמונה אינה רק השתקפות של המציאות, אלא ״טקסט פתוח שמעורב בהפקת המציאות עצמה״.

המחבר מציג דוגמאות מההיסטוריה האנושית על השפעת התמונה הפוטוגרפית על עיצוב דעת הקהל, מתמונה של הילדה הוייטנאמית קים פוק ועד מעבודות צלמי מלחמות כמו אדיפ אדמס וכוון קרטר.

הפוטוגרפיה היא פעולה מפרשת וידעית

סלח חמדוני ממקם את התמונה בלב השאלות הפילוסופיות המודרניות, מחשיב אותה כטקסט חזותי שניתן לקרוא כמו שפה, ומבעד לשפת הניתוח הרהוטה שלו הוא טוען שהתמונה כבר אינה רק תיעוד של רגע חולף או השתקפות של המציאות, אלא הפכה למקום לייצוג ולהפקת עולם מחדש.

בפרק שכותרתו ״העין כאמצעי התנגדות״, חמדוני מסביר כיצד המצלמה יכולה להפוך מאמצעי של שלטון לאמצעי של התנגדות, ומאמצעי להקלטת השיח השלטוני למרחב לחשוף סתירות ופרטים המושפעים מהחיים היומיומיים.

הכותב נעזר בתיאוריות של רולאן בארט, סוסיר, אולטוסר וברכט כדי לבסס קריאה ערבית עכשווית בפילוסופיה של התמונה.

הוא מצטט את הרהוריו של בארט ב״מיתולוגיה של התמונה״ ובמושג ״המסר הפוטוגרפי״, ומראה כיצד הסימן הוויזואלי משתרבב עם המבנה האידיאולוגי, ואיך התמונה משמשת כדי לכוון את הרגש הקולקטיבי וליצור את דעת הקהל.

כמו כן, חמדוני דן בקשר בין התמונה לסימן, משמעות והקשר לאור הסימיאוטיקות המודרניות, מחשיב שהפוטוגרפיה היא ״שפה שניה״ הנכתבת באור ונקראת גם על ידי התבונה וגם על ידי הרגש.

התמונה כשיח תרבותי

הניתוח בספר מתמשך כדי לכלול את הממד החברתי והפוליטי של התמונה, שכן הכותב רואה שהתמונה העיתונאית, לדוגמה, אינה מוגבלת לסיפורי האירועים, אלא עוסקת בבניית נרטיב שלם על העולם, ומחזירה את השלטון והמשמעות.

המחבר עובר על דוגמאות אייקוניות מההיסטוריה של הפוטוגרפיה העולמית, כמו התמונה של הילדה הוייטנאמית קים פוק כשהיא בורחת מהפצצה בנאפאלם, שצולמה על ידי הצלמה ניק אוט בשנת 1972, ותמונה של הגנרל הוייטנאמי שהוא מבצע הוצאה להורג של אחד השבויים ברחוב בעדשה של אדיפ אדמס בשנת 1968, שהיא התמונה שזכתה בפרס פוליצר ועוררה דיון מוסרי על תפקיד המצלמה בין תיעוד לחשיפה.

כמו כן, הספר עוסק בניסיון של הצלם מדרום אפריקה כוון קרטר שצילם את תמונתו המפורסמת של ילדה סודאנית הסובלת מרעב במגיפה בסודאן בשנת 1993, ומה שעבר עליה לאחר מכן עם ההתאבדות שלו שנה לאחר מכן.

חמדוני רואה באירוע זה את שיא הדילמה המוסרית של הצלם כשהוא מוצא את עצמו בין פעולת העדות לפעולת ההתערבות.

חמדוני מקדיש פרקים מתקדמים לדבר על הקשר בין התמונה לבין המצפון, נעזר במה שהוא מכנה ״האתי המפולס״ השולטים בפעולת הראיה בעידן של התגלות מלאה.

והוא רואה שהצופה אינו תמים יותר, ושהמצלמה המודרנית אינה מתירה רק לייצג את האסון, אלא לעיתים יכולה גם ליצור אותו או לנצל אותו במשחק השוק והתקשורת.

הכותב אומר באחת ממסקנותיו התיאורטיות ש״התמונה אינה מספיקה לומר, אלא גם מכתיבה לנו כיצד לראות״, בכך היא הופכת לכלי ליצירת הבנה אסתטית ופוליטית בו זמנית.

התמונה הערבית והדמיון המתנגד

בהקשר הערבי, חמדוני מציע קריאה על תפקיד התמונה הפלסטינית בבניית הזיכרון הקולקטיבי דרך מה שהוא מכנה ״ההכרה המתנגדת עם המצלמה״, כאשר העדשה הופכת לצורת פעולה לאומית ותרבותית.

הוא מקשר את ההכרה הזו לשינויים בתקשורת החדשה ולהתרבות של הפלטפורמות הדיגיטליות שהפכו את התמונה למהירה יותר ונמצאת יותר, אך בו בזמן היא גם הופכת לפגיעה יותר ומסוכנת למניפולציה.

המחבר מזכיר שהתמונה הפלסטינית מעולם לא הייתה מותרות חזותיים, אלא צורת רישום של ההיסטוריה הפופולרית ומאבק לזכור.

חשיבות הספר והמקום בו בשדה הערבי

״על פי הראיה״ מהווה המשך למסלול הביקורת הערבי בחקר התמונה לאחר מספר עבודות מועטות שקדמו בתחום זה, אך הוא מתמקד בהבנת הפוטוגרפיה מתוך שפתה, ולא מתוך מקום של תיאוריה חיצונית, משלב בין הלימודים האקדמיים לבין המודעות האסתטית והמחשבה הביקורתית.

הספר מכוון לחוקרים בפילוסופיה, ביקורת תרבות ואומנויות חזותיות, ולכתבים, צלמים וכל מי שרואה במצלמה אמצעי לחשוב על העולם.

וזהו אחד מהספרים הערבים המעטים שמשלבים בין התיאוריה הסימיאוטית וביקורת תרבות הפוטוגרפיה, שכן חמדוני שואל כלי ניתוח מהמחשבה הסטרוקטורלית ומהפוסט-סטרוקטורלית כדי לפרק את מבני התמונה בתקשורת ואומנות עכשווית, ומאשר שהתמונה הפכה לצורת שיח פוליטי ואסתטי בו זמנית.

חמדוני כותב בשפה ערבית רהוטה שבה שיח המונחים הסימיאוטיים מתאזן עם הצליל ההרהורי, מה שהופך את הטקסט שלו לקרוב הן לקורא המומחה והן לקורא הכללי באותו הזמן, והוא נע באלגנטיות בין ניתוח תיאורטי ודוגמה ממשית, מעניק לקורא תחושה שהוא מול כותב שמבין את התמונה מבפנים, וכותב עליה עם מצפון הצלם ודמיון הפילוסוף.

שאלות מטרידות

בעידן שבו התמונה שוטפת את חיינו היומיומיים מהמסכים לטלפונים, ספר ״על פי הראיה בפוטוגרפיה״ מחדש את החשיבות של מחשבה על התמונה לפני צריכתה, ולחזור לבחון את פעולת הראיה עצמה.

סלח חמדוני מציב את הקורא מול שאלות מטרידות בנוגע לגבולות האסתטיקה, המוסר, הייצוג, השלטון והזיכרון, ומציע לראות את העולם לא כפי שהוא מוצג לנו, אלא כפי שנוכל להמחיש אותו בעצמנו.

הספר מהווה תוספת איכותית לספרות הערבית בתחום מחקרי התמונה וביקורת הפוטוגרפיה, שכן הוא פותח אופק רחב לבחינת התמונה כאקט תרבותי וידעתי שאינו פחות חשוב מהכתיבה, אלא שווה לו ביכולתו לבנות משמעות ולעצב את המודעות הקולקטיבית.

המקור: الجزيرة