פילוסופית אלג'יראית: "העדכון הכפוי" והקפיטליזם הרגו את רוח האישה המוסלמית

סדאנואס - אומרת סימון דה בובואר "אישה לא נולדת אישה, אלא היא הופכת לאישה".. בהקשר של אמרה מרכזית זו, הפמיניזם מתנגד לקישור החוויה האנושית רק לחוויית הגבר, ושואף לשחרר את האישה מהשליטה של המחשבה הגברית.

לפילוסופיה זו יש מניע היסטורי עמוק בתרבות המערבית, בולט ביותר הן הפרשנויות הנוצריות והאריסטוטליות אשר תיארו את האישה כיצור פיזי לא רציונלי, ו"זכר מעוות", והפכו אותה לאחריות על חטאו של אדם. השקפה נחותה זו, שהחיזק מספר דעות של פילוסופים כמו פלאטון, אריסטו, דקארט ורוסו, הובילה לאמונה של האישה המערבית שהדת היא המכשול הגדול ביותר לפני חירותה, מה שדחף אותה למרוד במטאפיזיקה.

בתגובה למקורות מחשבתיים אלו, הכריזה סימון דה בובואר כי על האישה להיפרד מהנשיות, האמהות והנישואין, משום שהם סמלים של מגבלותיה, כך שיצאה האישה מתחום הפרטי אל הציבורי במאבק חד-צדדי עם הגבר.

מאבק זה התפתח עד שנעשה זרם רדיקלי המבין שהמבנים החברתיים נוטים לטובת הגברים ויש לעצב אותם מחדש כך שיתאימו לרצון האישה. מאבק זה הגיע לשלב מתקדם דרך מושג "המגדר", הרואה שההבדלים בין המינים הם תוצאה חברתית ותרבותית, ולא מקור ביולוגי, מה שמחזק את רעיון שחרור האישה מטבעה הטבעי.

כאן רואים הוגים, כמו ההוגה עבד אלוהאב אלמסירי, כי "הפמיניזם" אינו רק תנועה לשחרור האישה, אלא תוצאה של שינוי עמוק במחשבה המערבית. לפיכך, אלמסירי רואה כי מקור השינוי הזה הוא ההתרחקות מהן ההפניות האתיות והדתיות המתעלות, עד ל"החומרנות הפנימית", שבה האדם הופך להנחות את עצמו.

מניסיונות אלו, עוברת האמת מלהיות עיקרון טרנסצנדנטי להיות טמונה באדם עצמו, מה שמוביל לקרב פנימי וחיצוני. שינוי זה מביא לעולם דו-מניעתי, שבו מתפלגים בני האדם ל"עושה עוול ונפגע" ו"רוצח ורצוח". בעולם כזה, הפמיניזם הופך לתנועה בה האישה מתרכזת בעצמה, ודוחה כל מסגרת חברתית או מערכת אינטגרטיבית עם הגבר, מה שמוביל לעוינות מתמשכת במקום שחרור אמיתי.

רעיון ה"מגדר" עולה כצעד מתקדם במאבק זה, שבו האישה מנסה לעבור את המכשול הביולוגי (מין) דרך מושג חברתי חדש.

ד"ר בוהנאשה ידועה בריכוזה ביצירותיה בין המחשבה הפילוסופית לבין הלימוד הגיוני ופרשנויות מטרות, והעבודות הבולטות שלה הן "ההשתדלות ודיאלוג המודרניות", ו"מטרות ההלכה של אלשאטבי והיושת המוסרית במחשבה הערבית-איסלאמית", ו"המוסר והאתגרים האנושיים".

 ד"ר נורה בוהנאשה רואה שהמוסר מקדים את הדת, הוא טבע פנימי טבוע באדם, בהקשר של קריאה מחוברת לרעיון פילוסופי עתיק, כי סוקרטס ראה את המידות ומצא אותן זיכרון פנימי בנפש האנושית, ובכך נחשפים ליקום הרעיונות המוסריות במדרגה עליונה, שמצביעה על קיומן לפני המציאות.

יש אם כן בעיה על הקשר בין המוסר לדת בשאלת הקדימות והקשר הממותך, ובהקשר זה מדגישה ד"ר נורה בוהנאשה שהדת היא תוכנית פעילה שחושפת את הערכים המוסריים ומעשרת אותם, ומספקת להם יסודות של שני פקטורים:

הראשון הוא הצגת הפניה מִטאפיזית המעניקה למעשה המוסרי הצדקה ומשמעות העוברת את המצב כדי להגיע לתוצאה, וזהו הצעד הנחוץ כדי לעבור את המילוי הניהיליסטי ולהתייצב באופק באמצעות עקרון מהותי שממלא את התודעה בערך.

ביחס לשני הכללים, מדובר בהענקת האדם בכלים ובקווים מנחים שנלקחו מהאיסלאם מהקוראן ומהסונה, המדריכים את ההתנהגות האנושית ומונעים ממנו להסתבך ולפגוע בתהליך. כאן מצביעה ד"ר נורה על כך שהכישלונות ההתנהגותיים בחברות המודרניות נגרמו מהיעדר האופק המטאפיזי והקווים המנחים הקובעים את הדרך.

לגבי הקשר בין המוסר לדת בהקשר של המציאות האסלאמית, ד"ר בוהנאשה רואה בשיחתה עם אל-ג׳זירה כי המוסלמים היום חיים במדינה מעוותת, הם מפנים את מעשיהם הדתיים בין הדת ובין מוסר הטוב, כדי לבחור מה משרת את האינטרסים החומריים שלהם ולהתנדב על הפקודות, דבר שהפך את דתם מזוייפת, בעוד שמטרת השילוח האי פיוס היא מוסר טובה.. זהו השיא הסופי של המסר מוחמדיות, שכן הדת והמוסר הם אחדות בלתי נפרדת באסלאם.

יתכן שההפרדה הזו בין הדת למוסר היא זו שהובילה את המוסלמים לקיצוניות והקצנה, שהפכה אותם לשבש את מתיקות האמונה העומדת על המוסר הטוב, ועל כן מדגישה ד"ר נורה שהמופעים של ההקצנה הדתית היום במצבים האסלאמיים הם הוכחה ראתה כי הדת הת desviated מדרך ישרה, וחזור לדו-קיום דתי-מוסרי הוא מסלול לתקן את ההופעה הזו.

ולכן היא מצטטת את היעדר המוסר בחברות הערביות-אסלאמיות כהוכחה להתרחקותן מהדגם האיסלאמי האמיתי ואימוץ של הדגם המערבי הצרכני.

וכשמגעים לעניין מצבו של המשפחה המוסלמית דרך מסלולי השינוי שנכפו על בני המודרניות הכוללת, ד"ר נורה רואה שחברותינו חוו עדכון כפוי שהוביל לפירוק המשפחה המסורתית שהייתה קיימת על רחמים וקשרים. יחד עם הפירוק של החברה הערבית האסלאמית תחת לחץ המודרניזציה הכפויה, צצה המשפחה הנוקית והוקמה כמבנה חברתי אלטרנטיבי, שהיא מהווה גרסה משפחתית מערבית אך במסגרת דתית ששמרה על ההסכם החזק בצורה חיצונית, ואיבדה את המורכבות הרוחנית והאתית שלה, כך שהייתה ריקה ממשמעות.

מנגד, המצב של המשפחה המסורתית בחברה האסלאמית דורש בחינה ובחינה, לחקור את הסיבות שהובילו לפירוקה ולהיכחדותה, שכן הקיום העצמי של משפחה זו חסר את הערך האנושי הבונה את הקשרים האנושיים על הצדק, אנו מתכוונים בזה לערך הצדק כהבסיס לפעולה.

המשפחה המסורתית בעולם האסלאמי היא דוגמה מהפרספקטיבה השבטית שהשקיעה את האישה ואת שורש השלטון הגבריים, ואף על פי שצמיחת הגבר ושכחת האישה יצרה חוסר התאמה סוציולוגי מסוכן.

מצב זה הביא לעיוות בזכויות ובחובות, ולאחר מכן לשעבוד של החברות האסלאמיות לדגם המערבי, שבו חיה המשפחה מצב של ניכור, שהחליש את קשריה המערכת הקפיטליסטית והליברלית שהפכה את הקשרים להסכמים אזרחיים המוקמים על סחר רצון המשתנים ולא על אהבה ורחמים.

על תפקידה של האישה בפירוק הזה, ד"ר נורה בוהנאשה מציינת שהאישה בעולם האסלאמי חיה כפוליות, היא סבלה ממחסור בזכויותיה בשל שלטון הגבריות, שנשאה אותה לחפש את הישועה שמצאה בדברי הפמיניזם המערבי ונפלה על זה בכוח. דבר שהניע אותה להכנס לתוך הליבה الفكرית של הפמיניזם המערבי, שמנסה להשוות עם הגבריות במקום לבקש את זכויותיה כאישה.

כאן נפתח המאבק בין הגבריות לנשיות באופק הרעיון בחלל האסלאמי, דבר שהוביל להיווצרות הפמיניזם האיסלאמי שמנסה לגשר בין שני הדגמים, אך בסופו של דבר מביאה לדגם מסודר של מִשְׂחָק המוסרי שעובר בדגם המערבי מה שמסכן את הישויות של המשפחה, שכן הפמיניזם הזה מפרש את הטקסטים הדתיים לטובת השיח הפמיניסטי המערבי.

וד"ר בוהנאשה הדגישה שהמשבר האמיתי שלנו הוא משבר בניית האדם, שהפך לצרכן טכנולוגי חסר מודעות, מה שעושה אותו טורף קל לפרטים והצריכה, ומחזקת שהאינטליגנציה המלאכותית מהווה סכנה שתורמת לפירוק המשפחה דרך בידוד פרטיה זו מהאחרים, ומושכת שהפתרון טמון בבניית האדם על מערכת ערכית ואתית מחוזקת, שתאפשר לו לשלוט בטכנולוגיה ולנצל אותה לטובתו, שכן האדם הוא מהות מרכזית בבניית התרבות והפיתוח שלה.

במהלך השיח עם ד"ר בוהנאשה:

מהי סוג השינוי הכפוי שאיתו חיו החברות שלנו אל משפחה נוקית? והאם המשפחה המסורתית הייתה אכן מקור לערכים ולמוסר, או שאולי הגעגועים לעבר מציגים אותה כדוגמה אידיאלית, בזמן שהמציאות הייתה אחרת, בפרט עם קיומם של מעשים כמו חטיפת תינוקות שהשפיעו על הקשר בין הגבר לאישה? והאם תוכל להבהיר כיצד אנחנו כחברות ערביות מוסלמיות חיוביות במצב כפול, נובע מהעדכון הכפוי שהוקם עלינו?

אנו מודים בזה שהננו חיים במודרניזציה כפוית, שהמודל המשפחתי המערבי מתוכנן על תהליך היסטורי שגרם למדינה המתבקשת להטיל את מודל שלה גם על המשפחה. מודל זה, הנשען על החוזה החברתי, אינו מוגבל רק ברמה מדינתית, אלא הפך לתהליך משפטי, שהופך את המשפחה לקשר אזרחי. הסכם זה הוא הסכם בין הגבר לאישה על חילופי תועלות, לא על אהבה ורחמים, והשלכותיו השליליות מתגלות היום בפרויקציות של המשפחה המערבית.

ההשפעה של המערכת הקפיטליסטית רק מגדילה את המצב המסוכן, היא גורם מכריע בפירוק המשפחה המסורתית. ועל כן מקסר סבור שהמשפחה המסורתית היא מצב של ניכור ושעבוד, וההיסטוריזם החומרי מבקש לפרק אותה מכיוון שהיא מצב של עוול שצריך להשתחרר ממנו.

אם כן, אנחנו חיים בסכנה כפולה: ראשית, אנו לא שולטים במסלולים שלנו, אלא אנו נגררים בכוח, מה שהוביל לתערובת מוזרה בחיי המשפחה המוסלמית ובפרט באסלאם, ללא מודעות. האדם חי בכפוליות כשאוסף את החוזה האזרחי והחוזה ההלכתי, סבור שהאחרון הוא בסיס הנישואין, אולם הוא מבצע את אותם התנהגויות כמו האדם המערבי.

לאט לאט, בעידן הפוסט-מודרניזם, המשפחה בעולם האסלאמי נטועה בדרך מהירה לסופה ולעיוורונה. וזה לא ברשותה, אלא כתוצאה מחידוש תהליך העולם דרך המערכת הליברלית והניו-ליברלית והכיוונים שהובילו אותה אל הגלובליזציה המתכללת הזו, אשר מאמתת היום את עצמה דרך הקצנה שהאינטליגנציה המלאכותית מביאה.

נראה היום שסעיף המוסלמית חווה שינויים עמוקים; יציאת האישה לעבודה הביאה בהדרגה לפירוק המשפחה. המשפחה המסורתית, שהורכבה מקרובים, נכנסה למסלול הפירוק ובמקום זה התהוותה משפחת נוקית המורכבת מאב ואמא וילדים בלבד, מה שהוביל להעלמת הקשרים המסורתיים, ויצא מהחברה המוסלמית ממצב של רחמים למצב של חוזה, אולם היא אינה מודעת לשינויים הללו בזמן שהמודרניזציה שלה היא תהליך כפו עד, המנפץ את בנייתה ומחדש אותה ע