מה שלא מצלמות מצלמות .. עדות חיה על חיי תושבי עזה!

סדא ניוז - כל מי שהכיר אותו מהעיתונאים ובמיוחד הוותיקים, הכיר את פתיחי صباح, הכתב והעיתונאי הוותיק שמפרה חיים בכל עת, למרות מה שקרה לו ולמשפחתו ממחלות אחרות במשך שנים.

אבל מה שכתב صباح, הוא רק משהו קטן מייסור שלא מתממש ולא נתפס בעדשות המצלמות במובן האמיתי והטראגי שלה.

אנחנו מציגים לכם ב"סדא ניוז", מה שכתב صباح, תחת הכותרת: "אוהל המוות האיטי".

אומר صباح במילים שנושאות בתוכן את השפה המדוברת כמעט ללא תודעה פלסטינית: עברו עלינו יותר מ-5 חודשים שלא אכלנו בשר אדום ולא עוף ולא ביצים ולא חלב ולא דגים ולא פירות ולא ירקות (למעט מעט מאוד ירקות), ולא גבינות למעט סוג או שניים שנכנסו לפני כמה ימים.

עם עליית הטמפרטורה ל-34 מעלות צלזיוס (כאילו 41 מעלות צלזיוס לפי אפליקציית מזג האוויר), ומדד הלחות לכ-60%, אתה מרגיש כשאתה באוהל שאתה מת בתהליך איטי ושהנשמה שלך יוצאת מגופך בהילוך איטי, ושגופך נהיה חלש ומפורק ואינך יכול לעשות שום דבר, למרות שמה שאתה נדרש זה להדליק אש לארוחת הבוקר וללחת, רחמים ורחבות על אשתך, שלא יכולה לשבת מול האש שנראית כמו אש הגיהנום, אחרי הכביסה והשטיפה והניקוי ולישת הבצק ואפייתו וכו' של מטלות בלתי אפשריות.

הוא מוסיף בכאב שמרגיש כל תושבי עזה: אתה מרגיש שהעצמות שלך נעשו חלשות ושבירות ושקול צלצול המפרקים שלך כמו צלצול של דלתות עץ ישנות, ושאין לך רצון לעשות שום דבר, אפילו דיבור אינך יכול לדבר, ומרגיש че ты задыхаешься ויש לך קושי בנשימה, אתה הולך מדליק סיגריה מהסוג המרופט ואתה מרגיש שהתחנכת יותר, אתה מבקש מהבן שלך ללכת לקנות אוכל ודברים לבית, הוא אומר לך ״אין מזומנים״ והעמלה להמיר כסף הפכה ל-35% (בעבר הייתה 50%), אז אתה מרגיש עצב ועגמומיות ומיאוס מזה שלא משתנה שום דבר או שתהיה הפסקת אש או שהמלחמה תיעצר.

הוא ממשיך: בלילה אתה יושב ברחוב עם השכנים שלך, אתה מוצא אותם מתלוננים על דאגותיהם זה עם זה ועם אותך, ואתה בעצם לא יודע למי להתלונן על הדאגות שלך, וכל כמה רגעים אחד אומר "נפלה" (האור המשודר כשמטוסים מסיקים טילים קטלניים), ואחריו אתה שומע קול פיצוץ אדיר מאוד בחאן יונס או ברפיח.

הוא ממשיך: אתה מחליט באמצע הלילה ללכת לישון, אתה מוצא שהאוהל עשוי מבד חם כאילו הוא עשוי מברזל ושמים אותו על תנור, אז אתה חוזר לרחוב אולי תיתקל ברוח שתקרר אותך, אבל אתה לא מוצא אותה, ואז אתה שואל את עצמך האם זה ייתכן שויראז כל הזמן צחקה עלינו שרק השמיים שלנו יכניסו את האוויר כשהאוויר בעצם לא קיים, למרות שאנחנו קרובים לים.

הוא ממשיך בלב כואב כמו כל תושב עזה: ואתה מוצא אחד מתלונן לאלוהים שירחם עלינו מהייסורים הללו ואחד אחר אומר לו שכדאי לסבול בעולם הזה טוב יותר מאשר לסבול מחר (יום הדין) ושיגיע לך נחש קברתי שיצרוף אותך, ואתה מוצא אחד שלישי שאומר לאלוהים לא יעניש אותנו ביום הדין כי הוא ראה כמה שאנחנו סבלנו במהלך המלחמה ושהמלחמה נמשכה שנים רבות לפני.

הוא ממשיך: אתה עוזב אותם וחוזר לאוהל, אתה מוצא אותו עדיין דולק ומפה חם, אתה שוכב על המזרן ומגלה שהוא חם ואפילו אין חשמל או מאוורר שיעזור לך לישון, ואתה מתהפך על המזרן כאילו אתה שיפוד בשר או עוף משויימ בחום של אוגוסט לוהט.

ואמר: אתה חוזר ומזכיר себе מה שכתבו הרבה פלסטינים וערבים בפייסבוק וברשתות החברתיות על עמידתך המופתית ושאתה הר שלוחם שעשוי להחזיק מלחמה לחמש שנים או חמישים שנה, ואתה שומע אותם משבחים אותך ומזמינים את סבלך ואת יכולתך להחזיק מעמד, אז אתה צוחק בלבך ואומר: אני לא מצליח להשיב על דבריכם ולא יכול להחזיק במלחמה חמישה דקות נוספות. ואז אתה מגלה שאת עייפותך ונחלתך נרדמת מכל העייפות ואתה מתעורר אחרי שעה או שעתיים ואתה מגלה את עצמך מבעיר אש והשקוע בזיעה שלך, ואתה חושב שהכל עזב אותך מהתחלה של המלחמה להתנהל בעצמך ושאתה אלו שכתבו בפייסבוק עכשיו ישנים במיטה רכה תחת המזגן ובידיהם חשמל ומים ואוכל ושתיה וכסף, אז אתה מרגיש בכאב ומתכסה ונרדם בכוח.