עזה ביום זכויות האדם: שנתיים של רצח שיטתי, הרס וגירוש

ביום זכויות האדם, עזה נראית כאילו היא מאלצת את העולם להביט במראה האמיתית, מראה שמגלה את גודל הפער בין השיח המוסרי לבין המעשה בפועל המאפשר המשך השמדה. בעוד סיסמאות הכבוד, הצדק והשוויון מהדהדות, עזה סופרת יותר משבעים אלף שאידים ומאה ואחד שבעים אלף פצועים, בשנים של רצח שיטתי, הרס כולל, מעצר המוני והפקעת האדם מהתנאים הבסיסיים לחיים. זו לא מלחמה במובן המסורתי, אלא קריסה בולטת של מערכת זכויות האדם, לנגד עיני העולם ובשתיקתו המשתפת.

הזכות לחיים, לדיור ולמגורים הפכה לחלום בלהות יומיומי. יותר ממיליון פליטים חיים באוהלים חבולים שאינם מגנים עליהם מקור החורף ולא מחום הקיץ, בעוד הבתים שנעקרו מהשורש עומדים כעדות להמשך מדיניות השארת הפלסטיני חסר בית בארץ מולדתו. ועדיין העולם מתייחס לשיקום כעסקה פוליטית ולא כחובה חוקית ומוסרית, והמיקוחים נמשכים על שטחים "הומניטריים" שחסרים כל יכולת להחזרת החיים. החורף ההרסני מחמיר את התמונה, והסבל לא פסק מאז היום הראשון של התוקפנות.

מאז תחילת המתקפה, חבל הארץ הפך לדוגמה בולטת לשימוש בכוח ללא גבולות. בתים, בתי חולים, בתי ספר, תחנות חשמל ומים וגם האזורים שהוכרזו על ידי ישראל "בטוחים" לא ניצלו מהפצצה ישירה. ההרס לא היה תוצאה משנית אלא בחירה פוליטית שנועדה לפרק את החברה ולערער את יכולתה לשרוד. החוק הבינלאומי ההומניטרי, שנועד להגן על אזרחים, מצא את עצמו תלוי בין חורבות הערים חסר יכולת לאכוף כל הגנה או אחריות.

ולא ניתן להשלים את תמונת הפשע מבלי לדבר על מעצר המוני והיעלמות כפויה. אלפי פלסטינים נעצרו ללא האשמות, ואחרים נעלמו בכפייה, בלי שהמשפחות שלהם יודעות מה עלה בגורלם אם הם חיים בכלא או תחת חורבות. תנאי המעצר קשים, ותיעודים רבים חושפים על עינויים והשפלה שיטתיים, והפיכת העצור לאמצעי להשמדת רצון האסיר, וכל זאת נמכר תחת סיסמאות "הצורך הביטחוני" בעוד ישנה כיסוי פוליטי למי שמבצע את ההפרות, בניגוד שמגלה את עומק השותפות הבינלאומית.

והתמונה משלימה את עצמה בתיק הבריאות הציבורית, בו ניצבים החולים והפצועים בפני שלילה מכוונת של טיפול ורפואה, בעוד חולי סרטן ומחלות כרוניות חיים על שאריות מינון תרופתי מוגבל, ומאות מהם איבדו את חייהם כתוצאה מחוסר תרופות. מחלות, מגיפות, תת-תזונה וחסרי דם מתפשטות בקרב הילדים, בעוד כל מערכת בריאות קיימת קורסה, והופכת את עזה למרחב של מוות איטי שמגיע לכל האזרחים.

התמונה הטראגית מתעמקת עוד יותר כשמגיעים לתיק הגירוש ומניעת השיקום. עד כה, ישראל שומרת על מדיניות שמטרתה להנציח מציאות חדשה בעזה, מציאות ללא בתים, ללא מקלט, וללא יכולת לחזור ולהתארגן מחדש. השהיית השיקום איננה החלטה טכנית או כלכלית, אלא הרחבה של המלחמה עצמה, חלק מפרויקט פוליטי המכוון לדחוף את האוכלוסייה לעזיבה כפויה על ידי הפיכת החיים בחבל הארץ לבלתי ניתנים למחיה. יותר ממיליון פלסטינים חיים היום באוהלים חבולים ובתנאים קשים שאינם הולמים בני אדם, בעוד הזכות לדיור ומקלט, שהיא הבסיס לכל מערכת זכויות, תלויה בין החורבות למעברים הסגורים.

המציאות הזו אינה רק משבר הומניטרי, אלא תכנון כפוי לחיים הפלסטיניים; עונש קולקטיבי שבו מתבצעת מלחמה באמצעות מגוון כלים, מהפצצה ורעב והסגר, ועד גירוש ומניעת שיקום והפקעת טיפול, כדי לעצב את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה בכוח. בהיעדר אכיפה בינלאומית, השתיקה של העולם הופכת לשותפה ממשית בהמשך הפשע, וזכויות האדם נשארות שיח חסר משמעות כאשר הקורבן הוא פלסטיני.

היום העולמי לזכויות האדם עבור עזה אינו אירוע חגיגי ולא זכרון סמלי. זהו רגע מפתיע שמגלה את גודל הפער בין מה שטוען העולם לבין מה שהוא למעשה עושה, ומראה כי זכויות האדם הפכו לזכות סלקטיבית המוענקת לעמים ונשללת מאחרים, בעוד הפלסטיני משלם את המחיר הגבוה ביותר על שתיקת הקהילה הבינלאומית.

ועדיין, עזה נשארת, למרות הפצעים הפתוחים והחורבות וההרס, עדות לרצון לחיים שאינו נשבר. עמידות כאן היא לא רק סיסמא, אלא פעולה יומית של התנגדות למדיניות ששואפת למחוק את הקיום עצמו. ואולי העיקשות הזו לחיים, בין כל המוות הזה, היא מה שהשאיר אחרון בשרטוט ריאלי של זכויות האדם בעולם המפקיר את הקורבן לבד מול מכונת המלחמה.