על סף התפוצצות: איך הישראלים קוראים את ההסלמה.. ואיך הם דוחפים לעברה?

לא חדש שסוכנויות צבאיות ישראליות מזהירות מפני סכנת ההסלמה, אלא מה חדש הוא הדרך שבה הזהרה זו מנוסחת, כשיש שילוב בין נימת דאגה אמתית לבין מידה מחושבת של דרמטיות, בהקשר של ניסיון ברור לסדר מחדש את האחריות, כך שישראל תיראה כאילו היא עומדת בצד ועוקבת, ולא כשחקן פעיל התורם לעיצוב מהלך האירועים.

בהרבה מהקריאות הישראליות, המפרץ הופך להיות מה שנראה כמו במה פתוחה, ומביאות דימויים מעולם הקולנוע כדי לתאר את המתרחש, כאילו אנו לפני "סרט אקשן בחופי הורמוז". אולם השפה הזו אינה תמימה, אלא משקפת תפיסה רואה במלחמה אירוע שניתן לשלוט בקצב שלו, או אפילו לנצלו, כל עוד הוא לא משפיע ישירות על הפנים הישראליות, וכל עוד עלויותיו נותרות מפוזרות בזירות אחרות.

בתוך הסיפור הזה, התמונה מצטמצמת לדמות אחת, דונלד טראמפ, שמוצג כבעל ההחלטה הסופית, היכול לבדו לגרר את האזור למלחמה או להחזיר אותו להתרגעות. ההצטמצמות הזו נראית נוחה לישראל, כי היא מעבירה את מרכז הכובד לוושינגטון ומפחיתה את נוכחותה כשחקן לחץ, אף על פי שהתנהלותה המעשית מצביעה על ההפך.

בפועל, התנהלות טראמפ חושפת ניגודיות ברורה בין הדיבור לבין המעשים; הוא מאיים על חיסול איראן, אך נמנע מהתערבות במלחמה כוללת, ומסלים פוליטית וצבאית בזמן שהוא מחפש דרך מוצא. ניגוד זה אינו ניתן להפרדה מהקשר הפנימי האמריקאי, שבו גוברת העייפות ממלחמות, והלחץ על ההשפעות הכלכליות שלו מתגבר, במיוחד בכל הנוגע למחירי האנרגיה. וכך, טראמפ נראה כמנסה להשיג הישג פוליטי מבלי להיסחף לעלויות מלחמה, שהיא משוואה שבירה מטבעה, שכן היא דוחפת את הצד השני לבדוק את הגבולות שלה באופן מתמיד.

מנגד, איראן לא נראית רחוקה מההיגיון הזה, שכן היא נוקטת בהסלמה מחושבת שמתקרבת לְפְעֶמֶת המפגש מבלי לעבור אותה. ההתקפות המכוונות על אינטרסים נפטיים או על מסדרונות ימיים אינן מיועדות בהכרח להצית מלחמה כוללת, אלא להקנות משוואת הרתעה ולהעביר מסרים מדויקים על היכולת לגרום נזק. עם זאת, סוג זה של "איזון קריטי" נשאר מסוכן, שכן הצטברות של צעדים מחושבים עלולה להביא בשלב מסוים לאובדן שליטה.

בהקשר זה במיוחד, ישראל נראית כ"נוכחת-חסרה" בשיח, אך היא למעשה שחקן מרכזי בדחיפה להרחבת מעגל המתח. בנימין נתניהו אינו מסתפק בתמיכה באופציה של העימות עם איראן, אלא פועל במקביל כדי לשמור את החזיתות הסובבות במצב של בעירה נמוכה, אם בלבנון ואם בעזה.

בלבנון, אין לראות בהפסקת האש כקיימת במובן המעשי, שכן התקפות נמשכות בתוך גבולות שהוקצבו בזהירות, שמחזיקים את ההסלמה תחת שליטה מבלי לסיים אותה. מצב זה אינו משקף יציבות ככל שההוא מבטא ניהול מתמשך של מתח, שבו האפשרות להחליק לעימות רחב יותר קיימת בכל רגע, במיוחד תחת חשש המהירות של כללי העימות.

ובין שני החזיתות הללו, גבולות ההסלמה לא מוגדרים רק על פי גורמים שדה, אלא גם על ידי תקרה פוליטית רחבה יותר שמכתיבה וושינגטון. הקצב שבו פועלות הפעולות, בלבנון כמו בעזה, אינו נישא על אג'נדות הממשל האמריקאי, שמעוניין לנהל את רמת העימות ולמנוע את החלק שלו לעימות אזורי כולל. כך, השאלה אינה קשורה רק למה שישראל רוצה או מה שהתנועות האחרות עושות, אלא עד כמה דונלד טראמפ מוכן לאפשר לעבור את הגבולות הללו, או לשרטט אותם מחדש על פי האינטרסים ואיזוניו הפנימיים.

ובעזה, הדברים מקבלים אופי ברור יותר, שכן מצטברות אינדיקציות להימצאות הכנה לשלב של הסלמה חדשה, בשלהי הסגל הפוליטי והצבאי, ובעידוד של מטרות שלא הוכרעו בסבבים הקודמים. בהקשר הזה, עזה אינה נראית רק כשדה הקרב נפרד, אלא כחלק ממערכת לחץ רחבה יותר שנמצאת בשימוש במסגרת האג'נדות האזוריות, מה שמתקיים גם על החזית הלבנונית.

במובן זה, ישראל אינה רק עוקבת אחרי ההסלמה, אלא תורמת לעיצוב הסביבה שלה, דרך שמירה על מצב מתמשך של מתח שמאפשר לה לתמרן, ומותיר אפשרויות העימות פתוחות מבלי לשאת את עלות ההתפוצצות הכוללת.
ולמרות כל ההסלמה הזו, לא נעלם מסלול אחר פחות נוכח בעיתונות, המתבטא בהמשך ערוצי המשא ומתן הבלתי ישירים, מה שמצביע על כך שהאזור אינו בהכרח מתעניין במלחמה בלתי נמנעת, אלא חי במצב של מסחר אידיאלי תחת לחץ אש. איראן מקשרת כל התקדמות בהרמת הסנקציות, בעוד ארצות הברית שואפת להוציא ויתורים בנושא הגרעין, כאשר כל צד משתמש בכלים של הסלמה לשיפור התנאים המאלה.

אולם התערבות זו בין המשא ומתן להסלמה יוצרת מצב שביר מאוד, שכן היציבות תלויה ביכולת של כל הצדדים להקפיד על הקצב במדויק, ואילו זה לא ניתן להבטחה תחת ריבוי החזיתות והתערבות האינטרסים.
בעקבות זאת, הסכנה אינה טמונה בכוונה ברורה להנחית מלחמה כוללת, אלא בטבע השלב עצמו, שבו נפגשות חשבונות סותרים: מדינה אמריקאית שמחפשת הישג מבלי לשאת בעלות, ואיראן נוקטת במדיניות של חידוד הקצה, וישראל דוחפת להרחבת מעגל העימות מבלי להיות שדה הקרב הישיר שלו.

ובסביבה כזו, מלחמות אינן זקוקות להחלטות גדולות אלא לטעויות קטנות. אז, לא תישאר ההתנגשות מוגבלת במפרץ, ולא החזיתות יישארו נפרדות, אלא שהאזור כולו עשוי להפוך לשדה פתוח שקשה לכלוא אותו או לחזות את התפתחויותיו.