האדם שעדיין לא נולד

בניסיון הפלסטיני, השאלה של הערכים הקולקטיביים וחירויות הפרט אינה מועלת כתופעה אינטלקטואלית, אלא כבעיה קיומית שנוגעת ללב הקיום עצמו. כאן, היכן שההיסטוריה מתרכזת ברגע יומיומי מלא באיומים, והקיום הופך למעשה של התנגדות, הערכים אינם עוד מערכת מוסרית גרידא, אלא מבנה הגנתי עמוק, בעוד שחירות הפרט הופכת למבחן מורכב המתנדנד בין האפשרי למושהה.

הערכים הקולקטיביים הפלסטיניים עוצבו בהקשר יוצא דופן, שבו החברה לא הייתה בעלת פריבילגיה להתפוררות. הסולידריות, הסיוע ההדדי, והמשמעת הקולקטיבית, לא היו רק ביטויים תרבותיים, אלא תנאים להמשך קיום מול פרויקט שמטרתו לעקור את האדם מארצו וממשמעותו. בהקשר זה, המוסר התמזג עם הפוליטיקה, והזהות התערבבה עם הפונקציה, כך שהאדם הפך לנושא בעול הקבוצה, לא רק חבר בה. כאן, הערכים מקבלים ממד כמעט קדוש, כי הם קשורים בהגנה על הקיום, ולא רק בארגון שלו.

עם זאת, הצורך ההיסטורי הזה, על לגיטימיות שלו, נושא בתוכו זרעי בעיה עמוקה. כאשר הערכים מועלים לדרגת צורך מוחלט ומוגנים מפני ביקורת, הם הופכים מכוח חיוני למבנה סגור. אז, השוני הופך לאיום, והחשיבה החופשית לסוג של ספק, ואולי אף לבגידה סימבולית. ברגע כזה, הקבוצה מתועתקת כמס authority מוסרית שאינה נראית, אך היא מפעילה את השפעתה העמוקה בעיצוב התודעה, ובקביעת מה מקובל ומה נדחה, לא דרך החוק, אלא דרך המצפון הקולקטיבי.

מנגד, החירויות הפרטיות במצב הפלסטיני נראות כאילו הן תמיד מושהות ל"אחרי" שאינו מגיע. האדם הפלסטיני אינו חי רק תחת שלטון החברה שלו, אלא תחת מערכת קולוניאלית המגבילה את תנועתו, ומגדירה מחדש את אנושיותו בתנאי השליטה. כאן, האילוץ מכפיל את עצמו, והדיבור על חירות נשאר תלוי בין כיבוש חיצוני המחריג את הזכויות, לבין מבנה פנימי שאולי לא מעניק לה את הלגיטימיות המלאה. ואם כך, האדם מוצא את עצמו במצב هش: מחויב להיצמד לערכי הקבוצה מצד אחד, ומופקע מתנאי החירות מצד שני.

אך הבעיה העמוקה יותר אינה רק בהעדר החירות, אלא בדרך ההבנה שלה. כאשר החירות מצטמצמת לממד הפרטי המנותק מההקשר, היא עלולה להפוך לסוג של ניכור, לא לשחרור. וכאשר היא נשללת בשם הערכים ללא הבחנה, היא סוגרת את אופק ההתפתחות. במובן הזה, הבעיה הפלסטינית אינה סכסוך בין החירות לערכים, אלא משבר בתודעה לגבי הקשר הדיאלקטי ביניהם.

מה שמקשה על מערכת יחסים זו הוא המעבר הדיגיטלי שהעצב את המרחב הציבורי. האדם הפלסטיני אינו נשלט כעת רק על ידי המרחב המקומי שלו, אלא הפך לחלק ממרחב קוסמופוליטי פתוח, שבו מוצגות דוגמאות רבות לחיים, זהות, וחירות. הפתיחות הזו יצרה פער בין דור שהתעצב תודעתו בהקשר של מאבק קולקטיבי קשה, לדור חדש השואף להגדיר את עצמו מחוץ למסגרות הקיימות, מבלי לוותר בהכרח על מטרתו. דור זה אינו רואה בחירות איום על הזהות, אלא תנאי לבנייה מחדש שלה, אך הוא נתקל לעיתים במבנה ערכי שלא עדכן את הכלים הפרשניים שלו.

בתוך מתח זה, מתגלית בעיה עמוקה יותר: בעיה ביצירת משמעות. חברה שחיה תחת לחץ מתמיד נוטה לקבע את משמעותיה, ולא לנקוט כלפי אותן שאלות, כי היא רואה קיבעון סמלי כתנאי להישרדות. אך קיבעון זה, אם הוא נמשך, הופך לנוקשה, ומאבד את יכולת הערכים לבוא במגע עם המציאות המשתנה. וכאן, הסכנה כפולה: התפוררות איטית מתוך פנימה, או התפוצצות פתאומית כתוצאה מהצטברות של סתירות.

מכאן, האתגר האמיתי בפני המודעות הפלסטינית אינו בבחירה בין הערכים לחירות, אלא בהרכבת מחדש את הקשר ביניהם על יסוד פילוסופי חדש. יסוד שמביט בערכים כבסיס פתוח לפירוש, לא כמו טקסט סגור, ובחירות כתרגול אחראי, לא כהפרדה מההקשר. כי הערכים שאינם מסוגלים לביקורת מאבדים את מוסריותם, והחירות שאינה מכירה באחר מאבדת את אנושיותה.

מה שהפלסטיני זקוק לו היום הוא אומץ אינטלקטואלי שמספיק לאומץ הפוליטי שלו; אומץ שמחזיר לדיון את השאלות המושהות, לא כדי לערער על הקבוצה, אלא כדי לשחרר אותה מעול הדוגמות. חברה השואפת לשחרר את עצמה מבחוץ, אינה יכולה לדחות את שחרורה מבפנים עד אינסוף. כי החירות, במהותה, איננה תחנה סופית, אלא תרגול יום-יומי שנבנה בלב הסתירות.

בסופו של דבר, המצב הפלסטיני נראה כאילו הוא חי על חוד מס philosophical: אם היא נוטה לחלוטין לערכים, היא חונקת את הפרט; ואם היא נוטה לחלוטין לפרט, היא מסכנת את התפוררותה של הקבוצה. ובין שני הקווים הללו, אין פתרון מוכן, אלא מסלול תמידי של משא ומתן מוסרי, שבו האדם מוגדר מחדש, לא כפי שבו הוא תלוי או נפרד, אלא כישות חופשית בתוך קבוצה חיונית. כאן בלבד, ניתן להפוך את הסכסוך מעול לאפשרות, וממלכוד לאופק.