המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון: מהכיבוש לריבונות שעובדת בשקט

לא עוד יהודה ושומרון כחזית של מציאות כיבוש ניתנת לניהול, אלא חדר מעבדה למדיניות ישראלית ישנה בלבוש חצוף יותר; מדיניות הנבנית בשקט, ומיושמת בהדרגתיות, אך מכוונת בעיקר לסיום הסכסוך מצידו של צד אחד, לא באמצעות פתרונו, אלא על ידי מחיקתו מבחינה מדינית. 

מה שחושפים מחקריו של אודי דיקל וטמי קינר שפורסם במכוני "מחקרי ביטחון לאומי הישראלי" תחת הכותרת: "המרה בכוונה כלפי יהודה ושומרון, מבוססת על ביטחון מוחלט, חיסול, והכנסת ריבונות", אין הסכנה טמונה רק בהיקף השינויים המצטברים, אלא גם באופיים המבני; הכיבוש עבר מיש logic (ניהול זמני) ל(הכנסת ריבונות קבועה) ללא רעש משפטי, אלא באמצעות מציאות כפויה המוטלת על הקרקע.

מחקר זה מציין כי רעיון "ביטחון מוחלט" שהתחזק לאחר ה-7 באוקטובר הפך לתפקיד פוליטי מרכזי, שכן הוא מניח כי כל איום מחייב תגובה צבאית, וישראל צריכה לשמור על חופש הפעולה המבצעי ושליטה מלאה על האדמה הפלסטינית. מנגד, הממשלה הישראלית מתייחסת לכל פיתרון מדיני כאיום אסטרטגי. למרות שהמצב המשפטי הרשמי לא השתנה באופן פורמלי, הממשלה פועלת לקבוע ריבונות של ממש שמשנה את מבנה והאופי של השליטה מבפנים, מבלי שצריך להכריז על כך בלא משפטי התנגשות עם הקהילה הבינלאומית.

עם עליית תפקידו של ביטסלל סמוטריץ' במשרד הביטחון ושליטתו המתרקמת על המנהל האזרחי, מתחילה אסטרטגיית החיסול מהלאמת המרחב הגיאוגרפי; האדמה כבר לא מהווה מרחב למשא ומתן, אלא חומר שמתעצב משפטית ומנהלית כדי לחסום כל קיום פלסטיני עתידי. פתיחת שוק הקרקעות, חידוש פיתרון הבעלות, והפיכת המדינה לשחקן ישיר ברכישה, כל אלה אינם צעדים טכניים, אלא כלים לקביעת בעלות סופית שמשנה את מהות הסכסוך הגיאופוליטי.

בהמשך מגיע ההתיישבות, לא ככה התרחבות הדרגתית, אלא ככלי לעיצוב מחדש של הגיאוגרפיה הפלסטינית ופירוקה בו זמנית. היא משובצת בתוך המארג הפלסטיני עצמו, כדי לייצר מפה חלופית: אדמה מפוצלת, תנועה מוגבלת, ותלות יומיומית במערכת השליטה הישראלית. ובכך, רעיון המדינה הפלסטינית עומד לא רק בפני סכנות פוליטיות, אלא גם מתפשט מהמובן הגיאוגרפי והמעשי עוד לפני שהיא נולדה.

מנגד, מתפרקת היסוד הפוליטי הפלסטיני באופן שיטתי. הרשות הפלסטינית לא נחלשת במקרה, אלא מתכלה כלכלית ומנהלית, מה שמעיד על כך שהסכנה לא טמונה רק בהיעדר המדינה, אלא גם בהפקרת השטח מכל מסגרת היכולה לייצג פרויקט לאומי כוללני, ומחיקת הגוף הנושא את הפרויקט הזה מלכתחילה.

בלב התמונה הזו, חוצה "האלימות של המתנחלים" את היותה תופעה שולית כדי להפוך לדפוס עבודה שיטתי המוגן על ידי מוסדות המדינה. אלימות זו, עם היעדר הרתעה, הופכת לחלק מבני מהסביבה השליטה כדי לייצר מציאות מתדפקת המרדפת את הדימוי הדמוגרפי בכפייה.

כל זה מוצג תחת כיסוי "ביטחון". אך המוזרה היא שהמדיניות הללו אינם מייצרות ביטחון יציב, אלא מגבירות את נקודות החיכוך ומעמיסות על המערכת הביטחונית, מה שמגלה שה"ביטחון" כאן אינו מטרה סופית אלא תירוץ להעברת פרויקט ההחלטה.

בהקשר זה, בולט השינוי המסוכן ביותר: המרה של הפלסטיני מ"עם" המחזיק בזכות פוליטית ל"תושבים" בלבד בתוך מערכת ניהול. תנועתו מוגבלת, והאפשרויות שלו מוקפות בתוך מרחב חסר אופק. עם התכלות המסגרת החוזית הישנה ואובדן המסווגים (A, B, C) למשמעותם, מתהווה מציאות קבועה שכופה עצמה בכוח, שמודל שלה נמשך מיהודה לשומרון, שם משתמשים בכלים יותר חדים לאותה רעיון: עיצוב מחדש של הסכסוך עד שהוא מאבד את משמעותו הפוליטית.

מה שמתרחש ביהודה ושומרון אינו רק שינוי במדיניות, אלא עיצוב מחדש של הבעיה הפלסטינית מיסודה. אולם זה ה"חיסול" הנבנה בשקט אינו מסיים את הסכסוך, אלא דוחה אותו בצורה יותר מתפוצצת, שכן העובדות המוכתבות בכוח אינן מייצרות לגיטימציה, והשליטה המבטלת את הפוליטיקה פותחת את הדלתות לרחבות מול סכסוך קיומי קשה יותר, ועם פחות امکان לכלול.