כאשר המלחמה הופכת להחלטה אמריקאית: ריבוי קריאות ודעיכת מרכז ההחלטה הישראלי

מחבר: مصطفى إبراهيم

 

הפסקת האש בלבנון לא הייתה אירוע חולף בהקשר של מלחמה ארוכה ורבת חזיתות, אלא רגע חושפני שסידר מחדש את השאלות הגדולות: מי מחליט על מלחמה? ומי מחליט על סיומה? והאם ישראל עדיין מחזיקה בשולי ההחלטה האסטרטגית, או שהיא פועלת בתוך מסגרת שנקבעת מחוץ לה?

במראה הראשוני, זה נראה כמו "תיאום" בין שני בעלי ברית מסורתיים: וושינגטון וישראל. אך הקריאה של מספר אנליסטים ישראלים, למרות זוויותיהם השונות, מצביעה על משהו עמוק יותר: העברת מרכז הכובד מישראל לוושינגטון, ובפרט לממשל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שהכתיב לפי קריאות אלו את קצב המלחמה ומגבלותיה, לא רק את מסלול משא ומתן שלה.

בהקשר זה, אנליסטים צבאיים כמו עמוס هرئֵל אומרים שהפסקת האש בלבנון אינה ניתנת להפרדה ממסלול רחב יותר הקשור במשא ומתן עם איראן. שכן המשוואה, כפי שהיא מוצגת, היא לא רק לבנון, אלא הנדסה אזורית שוושינגטון רוצה לשמור עליה כך שתאפשר הגעה להסכם עם טהראן, גם אם זה על חשבון הראייה הישראלית שניסתה לקשר את המלחמה למטרה רחבה יותר: שינוי כללי העימות ואולי שינוי המערכת האזורית עצמה.

בהבנה זו, ההחלטה הישראלית לא נותרה עצמאית ברגעה הקריטי. למעשה, חלק מהאנליזות מגיעות עד כדי לומר כי ישראל מוצאת עצמה במצב של "ביצוע" לקו פוליטי גדול יותר, שנכונותיו מצויירות בוושינגטון, בעוד שהיא משאירה את המשימה של ניהול התוצאות בשטח—ולא רק שותפה בעיצוב ההחלטה, אלא צד פעיל הפועל בתוך גבולות שכבר לא נקבעים על ידי עצמה.
מזווית פוליטית פנימית, אנליסטים קוראים לשינוי הזה כמצב אישי מבחינת בנימין נתניהו. הוא שכיוונן לעבר הסלמה רחבה ביותר ביותר חזית, ובנה את הנרטיב של "הכרעה" ו"שינוי המשוואה", מוצא את עצמו עתה בפני פשרות שלא דומות להבטחות ההן. הבעיה אינה רק צבאית, אלא גם נרטיבית: כיצד ניתן לשכנע את הציבור הישראלי שהמטרות הושגו, כאשר חיזבאללה לא הובס, ואיראן לא נרתעה אסטרטגית, והאיומים המבניים עדיין קיימים?

כאן מופיעה מה שמזכיר את הפער המבני בין "הנרטיב של המלחמה" ל"תוצאותיה הממשיות", פער שמספר אנליסטים מתארים כמקום של המשבר הפוליטי הנוכחי. על החזית הלבנונית ובצפון ישראל, פער זה מקבל צורה חדה יותר; תושבי ההתנחלויות הגובלות שנחזרו לבתיהם מוצאים את עצמם מול מציאות שונה: הארגון לא נשבר, ההרתעה לא הוכרעה, ורעיון ה"ניצחון" עצמו הפך למושא ספק.

בנוגע לקריאה של יוסי יהושע, הקרוב לממסד הצבאי, השאלה מקבלת כיוון מעשי; הוא לא מתייחס למלחמה כהכרעה סופית, אלא כדרך ארוכה של "ניהול תוצאות". השקפה זו מתמקדת בשאלות: האם המצב הביטחוני צפונית באמת משתפר? והאם יכולתה של ישראל להחליש את חיזבאללה עולה על יכולתו של החיזבאללה לשקם את עצמו? התשובה אינה חלוטה, מה שאומר שהפסקת האש אינה אלא תחנה במסגרת מאבק ארוך יותר.

מנגד, מئיר בן שבת מציע קריאה שמרנית יותר, המתחילה מהנחה שניתן להסכם שלא מלווה בתנאים קפדניים יהיה שביר. אך מה שמושך בקריאה של בן שבת, שהוא אחד מאנשי הימין הביטחוני, הוא ההכרה המובלעת שלו שיכולתה של ישראל להכתיב את תנאיה אינה אבסולוטית, שהעמדה האמריקאית הפכה לגורם הקובע.

וכאשר קובי מיכאל מציע פרספקטיבה יותר פסימית ברמת עזה ואיראן; המו"מ בקהיר אינו מסלול לעבר הפתרון, אלא ניהול מתמשך של המשבר שמעניק לחמאס הזדמנות להתמקם מחדש. ובאיראן, הוא רואה כי כל הסכם פוטנציאלי יכול להתהפך ל"חגורת הצלה" למשטר, מה שאומר לקבע את היריב במקום להחליש אותו.

המשותף בין רוב הקריאות הללו הוא העברתו של תפקיד ארצות הברית, ובפרט דונלד טראמפ, כשחקן ישיר המכתיב את קצב המלחמה וההפסקה. שינוי זה אומר שהמלחמה אינה מנוהלת רק בזירות הקרב, אלא גם במרכזי ההחלטות הבינלאומיים, שישראל אינה השחקן היחיד הקובע את מועד האש ומגבלה שלה.

מה שמתגבש בסוף הוא מצב מעבר עמוק יותר; ישראל תקועה בין נרטיב ה"ניצחון האסטרטגי" למציאות בשטח שמעידה על חוסר שלמותה. הפסקת האש הפכה לרגע חשיפה גדול: לא רק לגבולות הכוח בשטח, אלא גם לשולי ההחלטה עצמם, כאשר ישראל נאלצת לפעול בתוך איזונים רחבים יותר הקובעים את הסף למה שניתן להשיג, ולא מה שאותו יש להגיע אליו. וכאן, לא נבחן רק את מאזן הכוח, אלא גם את משמעות הריבונות בקבלת החלטה: מתי תתחיל המלחמה, ומתי תסתיים.