רק בפלסטין… מולדת השוכנת בפרדוקסים

בארצות העולם שבהן מדינות נבנות לפי לוגיקת הדברים: צעירים עובדים, מוסדות מייצרים, חוק מגונן ויש צדק המועיל.

אבל בפלסטין, אנו חיים ברפובליקת הפרדוקסים הגדולים שבה הבלתי-אפשרי הופך לשגרה יומיומית והשתוללות נהיית חלק מהמבנה המנהלי והפוליטי, עד שכמעט אזרח חושב שהלעג הוא סעיף קבוע בסדר הציבורי.

רק בפלסטין הזקנים עדיין עסוקים בחזקת הכסאות שהשתלטו עליהם מאז עשרות שנים… בעוד הצעירים שומרים על דלתות האבטלה.

הראשונים חוששים לעזוב את המראה ואילו האחרים אינם יכולים להיכנס אליו מלכתחילה.

דור שלם שנושאי את תעודותיו כמו שהמנודה נושא את מפתח ביתו הישן… זיכרון יפה ללא דלת.

רק בפלסטין חג הפסחא שמביא לעולם אושר ושלווה, אך הופך בפתחי ירושלים למבחן חדש של דיכוי שבו הכיבוש רודף את המאמינים אפילו בשמחתם ותפילתם.

ובעוד בכל רחבי העולם חודש הרמדאן פותח את דלתות בתי התפילה ודלתות הרחמים והשלווה, כאן נסגר אל-אקצא ומוקף מסגד אל-אקצא הופך ההגעה לתפילה עצמה למסע השפלה.

עד שהאמונה כאן זקוקה לחציית מחסום.

רק בפלסטין ישנו עם שלם שמחפש את לחמו היומי בעוד מעטים מאוד ייחדו לעצמם חלק מהעם בכל דבר:

בכסף ובחוזים ובזכויות ובמשרות ובדיבורים ובזכות לייצג את הכאב עצמו.

רק בפלסטין, המשכיל חי מנוכר ובעל הכישורים מודר, ובור יושב בראש ההחלטות ומשקיף מעביר את חלקו הגדול מהכוח.

כאילו הידע הפך לעבירה והבורות התקיימה כהמלצה.

רק בפלסטין, מי שמחזיק בנטל האנשים אינו מקבל את משכורתו ומי שמחזיק בתואר בלבד מקבל יותר ממספר משכורות.

העובד ישן בדאגה על משפחתו ואילו מי שאינו עובד ישן בשלווה על הפריבילגיות שלו.

ורק בפלסטין תוכל לראות שוטר צועד לבצע צו מעצר נגד עמיתו בעבודה הציבורית, בעוד הוצא כנגדו הוא בעצמו צו מעצר גם כן.

אין כאן יריב של אף אחד ואין כאן שוב של אף אחד, משום ששניהם קורבנות של אותה משבר ושניהם הולכים בתוך טחנת רוח שאינה מבדילה בין מי שמבצע את ההחלטה לבין מי שנופל עליה.

הראשון מסיים את משימתו ואז מגיע איש צבא נוסף כדי לבצע בו את אותו צו.

כך הדימוי הופך לעוד יותר מפרדוקס: קורבן שמבצע את החוק על קורבן ואז הופכת היא עצמה לנושא הביצוע.

זהו דימוי המסכם את מצב המדינה כולה: כולם מסתובבים באותו מעגל וכולם משלמים את מחיר ההפרעה שהם אינם מחזיקים בה.

ובכל זאת אין בעיה … אל תדאגו כי יש לנו משרד משפטים.

ורק בפלסטין, התקשורת חלשה ומקובעת ונעה בין צחקוקים לדרמטיות, אך תודה לאל יש לנו משרד תקשורת ומועצה עליונה לתקשורת.

מוסדות מתמחים בניהול ההדהוד ולא בייצור השפעה.

רק בפלסטין, אין עבודה אמיתית ואין עובדים, אך תודה לאל יש לנו משרד עבודה. איןנה תעשייה ראויה להזכיר אך יש לנו משרד תעשייה. אין לנו עבודה ואין לנו כסף, אך יש לנו רשות מטבע. אין לנו חוקה, אך יש לנו בית משפט חוקתי. אין לנו פרלמנט, אך החוקים נערמים כאילו אנחנו הקדומים ביותר בדמוקרטיות.

ורק בפלסטין, מספר השגרירויות למי שקשור ואהובים ועלואים הפך ליותר ממספר המחסומים שחוסמים את נשמת כל פלסטיני.
כתובות דיפלומטיות נערמות וזכויות מתרחבות בעוד האזרח מתקצר על הדרך והגיאוגרפיה מצטמצמת והוא מצטמצם גם מהמקום שבין ביתו לחלומו.

רק בפלסטין, אתה משלם מס על הנסיעה למרות שאתה בעצם לא מחזיק חופש לנסוע כי יש שער אחד חובה שנקרא מעביר הכבוד שבו נבחנת כבוד האדם לפני מסמכיו.

רק בפלסטין, החניך אינו מקבל כבוד ובעל הלב אינו מצליח בעוד המנודה הולך בו מכל הלב כי השוק הפוליטי והחברתי הפך להעדיף רעש על ערך.

ואילו הישגינו השקטים ביותר הוא ההסכמה המוחלטת לשתוק על המציאות המכוערת הזו.
שקט על הרעב, שקט על המשכורות, שקט על שחיקת התקווה, שקט על כך שהמוסדות הפכו לכתובות גדולות יותר ממעשיהם.

אדוני… מה נעשה?
האנשים התבגרו מלהמתין ומהבטחות ומהחזרות של השמות המגעילים, והסצנה עצמה כאילו המולדת נתונה ביום בלתי נגמר.

ובכל זאת פלסטין נשארת פלסטין לא כי הבלבול חזק, אלא כי شعبה חזק יותר.
היא נשארת באלה הפשוטים הגדולים שמתקנים את הגורלות כל שעה כדי שהבית לא יפול על ראשי כולם.

בפלסטין, האסון לא נמצא רק בכיבוש אלא בכך שהאנשים זוכרים את פרטי הבלבול הפנימי כמו שהם זוכרים את שמות הרחובות שלה.
הפכנו לחיות את הניגוד עד שהתרגלנו אליו ומחייכים ללעג כי הוא הפך לפחות כואב מהאמת.

כאן אין אף אחד תמים מהעייפות ואין אף אחד חסין מהדיכוי ואין אף אחד רחוק ממעגל ההמתנה הארוכה:
שוטר מבצע צו והוא יודע שהעונש יגיע גם עליו, פקיד העובד והוא יודע שמשכורתו מתעכבת עד יום הדין, צעיר לומד והוא יודע שתעודתיו גם יכולה לישון במגירה עד יום הדין, ואזרח שממתין כי הוא כבר לא מחזיק בהחלטת הכעס והבחירה עליו תתעורר ביום הדין.

הדבר המסוכן ביותר בפלסטין היום הוא לא היעדר הכסף ולא היעדר המוסדות למרות שכמותם מטופשת ומרכיבה, ולא הישות הכוחנית בלבד… אלא שהדבר הפך למוכר והעוול הוא מנהלי והשקט הוא סגולה וההסתגלות לטעות היא סוג של חכמת חיים.

וכאשר המולדות מגיעות לשלב זה, הבעיה לא נמצאת במשברים אלא בהרגלים להם.

לכן הקרב האמיתי לא נמצא רק עם מי שמדכא אותנו מבחוץ אלא עם כל מה הופך אותנו לחיות עם הדיכוי בפנים כאילו הוא גורל שאינו נענה.

לפלאסטין לא חסר شعب ולא חסר מודעות ולא חסר סבלנות.
לפלסטין חסר רק להפסיק את הבלגן הזה להתחזות במות האמת.

והמשפט שצריך להישאר תלוי בזיכרון:
כאשר העוול הופך למראה יומיומית, הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות הוא שהאנשים יפסיקו להתפלא.