מי שולט במדינה… ומי יעצור את ההוצאה להורג האיטית?

לא הכאב הוא כבר משבר זמני
או רק צרות כלכליות או עיכובים בשכר
ולא רק סתימה פוליטית שמכבידה על יומם של אנשים.
כי הכאב היום יותר גדול מכל זה للأسف
זהו רגש מכאיב שכולל את לבבות בני פלסטין
ובמיוחד את בני פתח
שהם הושארו בין שתי אשמות שאין להם רחמים:
אש הכיבוש שרודפת אותם במחסומים ובכלא ובפרנסתם וכבודם
ואש ההחלטה הפנימית שמכשילה אותם כשמשאירה את הנאמנים מחוץ לתמונה ומעניקה מרחב לפנים שאינן דומות לכאב הלאומי.

שם
הפלסטיני נרדף כי הוא מחזיק באדמת מולדתו
נחנק בפרנסתו
נרדף בתנועתו
ומתדחף כל יום לשפת העוול
עד שהחיים עצמם עוברים בין שיני המחסומים.

ופה
בתוך הארץ שהיה אמור להיות חיק למאבקים
מגלה בן פתח את עצמו מוקף בפנים שאינן דומות לכאב השטח
ואינן זוכרות את הזיכרון של השהידים
ואינן יודעות איך עמדו המחנות, הכפרים והאוניברסיטאות תחת דגל התנועה.
פנים שלא משנה כמה זמן שהו כאן הפכו לעול כבד על הנשמה הארגונית והלאומית
וזרים פוליטיים שמפרידים בין הבסיס להחלטה
ובעוד בני הארץ מרגישים שמי שמדבר בשמם לא שומע את הדופק שלהם.

אנחנו אסירי אהבת פלסטין
ואסירי התשוקה לפתח
גדלנו על כך שהתנועה תמיד הייתה בית העם
וקול המסכנים
ונה של לוחמים
וכותרת הפרויקט הלאומי.
אבל היום אנחנו עומדים בפני שאלה שאין לברוח ממנה:
איך נשארים בני התנועה האמיתיים
בני המחנות, השכונות, האוניברסיטאות והשטח
על ספי המתנה המבישה
בעוד שזמן הזרות נמשך על חזה האנשים
ונוכחותם נמשכת בנקודות ההחלטה כאילו הארץ נבראה רק עבורם?

הכואב ביותר מכל זה, אדוני הנשיא
שמינויים גבוהים עדיין חוזרים על אותה תפיסה שמעלה את בני החסות וההשפעה ומדיחה את בעלי ההיסטוריה והמקצועיות, במחזה שמעורר זעם ודחייה לאומית ואירגונית.
לא משום שהאנשים מתנגדים לאנשים
אלא ככל שהתנגדותם לאופן
ולתפיסה שרואה את המולדת שער למשרות ולא מסר לצדק
ורואה את הקרבה למעגלי ההשפעה חשוב יותר מעל ההיסטוריה של הקרבה והיושרה והמקצועיות.

הרחוב החל לשאול בכאב:
איפה בני פתח שהקדישו את חייהם להגנה על הפרויקט הלאומי?
איפה בני השהידים והאסירים?
איפה אלה שעמדו בתנאים הקשים ביותר?
איך אפשר להבין שהדלתות נשארות סגורות בפניהם
בעוד ששמות זהים, אותם יתרונות ואותן מעגלים חוזרים על עצמם?

ומכאן
ממרכז הנאמנות ולא מהעימות
ומדלת הרצון לשמור על כבוד המדינה ומוניטין התנועה
אנו פונים בקריאה ברורה וישרה לנשיא מוחמד אבاس:

אדוני, קח החלטה היסטורית בשם הצדק הפתחי והלאומי
בפתיחת חקירה מקיפה בכל המינויים העליונים שאושרו במהלך התקופה הקודמת
באמצעות התובע הכללי הפלסטיני
ובמעקב של רשות המאבק בשחיתות
עד שיידע הציבור שהמדינה עודנה מדינת חוק
ושהפתח עדיין ניצבת לצד בניה הנאמנים
ושהמולדת לא מנוהלת באמצעות העדפות אלא באמצעות צדק, מקצועיות ויושרה.

ההחלטה הזו אינה רק דרישה ארגונית
אלא צורך לאומי ומוסרי לשוב את האמון בין האנשים ומוסדותיהם
ובין בני התנועה וההנהגה שלהם
ולאמת את הצדק שהוא לא רק סיסמה שמועלית בנאומים
אלא פרקטיקה שמבוטאת במינויים, אכיפה ופיקוח.

אדוני הנשיא,
זה לא רק קריאת זעם
אלא קריאת אהבה מבני שנולדו על שמכם
ועל שם פתח
ועל כך שהצדק הוא יסוד קיום הפרויקט הלאומי.
הצילו את אמון הציבור לפני שיתמוטט עוד יותר
ועלפו את בני התנועה לפני שהשקט בחזם יהפוך לפצע עמוק
והחזירו את ההחלטות לצאצאי הארץ שנשאו את החלום בימים הקשים ביותר
ושתמיד היו קו ההגנה הראשון של הלגיטימציה הלאומית.

כי הדבר המסוכן ביותר שאנו יכולים להגיע אליו
זה לא רק דוחק החיים
או המחסומים
או העיכובים בשכר
אלא שבן פתח ירגיש שהנאמנות שלו הפכה לעול
ושההיסטוריה שלו כבר לא שופטת אותו
ושהמולדת פותחת את שעריה לזרים יותר מאשר לבניה.

וכשההרגשה הזו מגיעה ללבבות
לא רק גוף מתעייף
אלא גם המובנים עצמם:
מובן השייכות,
ומובן ההקרבה,
ומובן שהמולדת תישאר בית לבניה לפני כל דבר.

זה לא רק מאמר
אלא קריאה היסטורית: החזירו את הכבוד לצדק והחזירו את בני פתח למקומם הטבעי בלב ההחלטות לפני שהכאב יהפוך לעמוק יותר מהיכולת של המילים.