שקט זמני... ומאבק פתוח: קריאה בתוצאות המתיחות בין איראן לארצות הברית

ברגע שבו האזור נראה כאילו הוא לוקח נשימה לאחר גל של הסלמה, עצירת הלחימה הזמנית בין איראן לארצות הברית מתבלטת כרקע מטעה יותר מאשר שינוי ממשי במסלול הסכסוך. ההיסטוריה הקרובה של טבע הקשר בין הצדדים מאשרת כי מה שאנחנו רואים אינו סוף העימות, אלא הפסקה טקטית שבה הכוחות מסדרים מחדש את הקלפים שלהם לקראת סיבובים מאוחרים יותר.

מהות הסכסוך בין איראן לארצות הברית חורגת מגבולות ההתנגשות הצבאית הישירה, ומשתרעת לעמקי התחרות הגיאופוליטית על השפעה ודומיננטיות במזרח התיכון. איראן שואפת להעמיק את נוכחותה האזורית באמצעות אמצעים מגוונים, המשלבים בין כוח קשה לרך, נשענת על רשת של בעלות ברית ושחקנים לא מדינתיים, בעוד ארצות הברית פועלת למנוע את ההתפשטות הזו, מבלי ליפול למלחמה כוללת שיכולה להיות יקרה ולא מובטחת בתוצאותיה.

בהקשר זה, קשה לקרוא את הרגיעה הנוכחית מבלי להתייחס למוקדי המתיחות האחרים, במיוחד בעזה ובלבנון, שם חופפים חישובי ההרתעה עם דינמיקות הסכסוך המקומי. חזיתות אלו אינן נפרדות יותר, אלא הפכו לאזורים מקושרים שבאמצעותם מועברות מסר של כוח ולחץ, במשוואה אזורית מורכבת ששומרת על אפשרויות ההסלמה פתוחות בכל רגע.

תיק התכנית הגרעינית האיראנית נשאר בעיה המורכבת ביותר בתמונה הזו; שכן המחלוקות אינן מוגבלות לרמות ההעשרה או למכאניזני הביקורת, אלא מתרחבות לפרפרי הכוח האזוריים, לחששות מהפצת הנשק הגרעיני, ולעתיד הביטחון הקולקטיבי באזור. מכאן, שכל הסכם מתמשך לא יהיה אפשרי ללא הסכם כולל החורג מהפתרונות החלקיים, ומקנה מערכת פיקוח קפדנית, והבטחות בינלאומיות שמספקות את כל הצדדים.

מנגד, נראה כי שני הצדדים פונים לניהול הסכסוך במקום לסיימו; באמצעות תמהיל של לחצים כלכליים, ומסרים צבאיים מוגבלים, וכן צעדים דיפלומטיים לא רציפים. זה מה שמקבע את מצב "לא מלחמה ולא שלום", שבו ההתנגשות אינה מתפוצצת באופן מלא, ולא ננעלת לחלוטין.

לסיכום, השקט הנוכחי אינו צריך להתפרש כהתייצבות, אלא הוא חלק ממעגל סכסוך ארוך יותר, המוקף ברגעי רגיעה זמנית. בצל היעדר רצון פוליטי אמיתי לייצר הסכם כולל, האזור יישאר עבד לאיזון זהיר זה, עובר מהסלמה לרגיעה, ומרגיעה להסלמה, מחכה לרגע בשלות פוליטית שעשויה להנחיל כללי התנגשות חדשים ולפתוח את הדלת ליציבות יותר בת קיימא.