אין ניסים בטוקיו.. ספר מחזיר את יפן למסורות ההבנה

סדה ניוז - כשהיה תלמיד בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, השאלה רדפה אותו, מדוע יפן הצליחה והעולם הערבי והאסלאמי נכשל? הדהוד שאלתו של האמיר שקיב ארסלן – "מדוע נגרם איחור למוסלמים ומדוע אחרים התקדמו?" – מהלמת באוזניו, ומע lecture של ההוגה הדעות המרוקאי אבי זייד המקרי האדרי בשנת 1992, שכותרתה "העולם האסלאמי והאופקים של שינוי: הניסיון היפני כדגם", פותחת בפניו חלון שלדעתו עשוי לחשוף אותו לחלק ממה שהוא מחפש.

לאחר רבע מאה על השאלה הזו, שם סאלמן בונעמאן את תשובתו בפני הקורא: עבודה משני חלקים באורך של כ-700 עמודים, שכותרתה "ההתחיה היפנית – מחקר בניסיון הפיוס בין הזהות והמודרניות", שפורסמה השנה על ידי "עושי התרבות לפרסום והפצה" בשותפות עם "מרכז מעارف העתיד למחקרים וללימודים". ובונעמאן, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת סידי מוחמד בן עבדאללה בפאס ונשיא מרכז מעارف העתיד, לא הגיע לנושא כזר אליו; הוא עמד עליו בשנת 2012 בספרו "הניסיון היפני: מחקר בעקרונות הדגם ההתחדשותי".

אך מה שבין הספרים שתי תפיסות שונות, ולא רק הרחבה בגודל. והעבודה הוצגה ונחתמה באולם האוניברסיטה במסגרת פעילויות התערוכה הבינלאומית לפרסום וספרים ברבאט בתחילת מאי החודש, עם השתתפותו של המהנדס והמומחה הבינלאומי נור דין לשהב וקבוצת מרצים באוניברסיטה.

והאשליה של הנס

הטיוטה המרכזית של הספר מתחילה בשבירת המילה שנהייתה פופולרית: "הנס היפני". בונעמאן סבור כי הביטוי הזה, בנוסחו המקובל, מפרנס את הניסיון מהקשרו ההיסטורי ומלביש עליו את הלבוש של חריגות שמפחית אותו מחוקי התנועה של התרבות, כך שנלמד כתעלומה גורלית שמתעלה על תנאיה. ובעומת ההערצה הזו, הוא מציע שיש לקרוא את יפן בתור מסלול אנושי שבו מתערבים הצלחות וכישלונות, ומשפטי העיר מתנהלים עליו כמו על אחרים.

והערבים לא היו רחוקים מההערצה הזו. מאז המאה ה-19, יפן הייתה נוכחת בכתיבה הרפורמטורית הערבית, מהאזכורים של המטייל מוחמד בירם התוניסאי וג'מאל א-דין האפגני ועד לבית ספר "האלמנאר" והלאה לשקיב ארסלן, כאשר ההוגה הדעות האלג'יראי מאליק בן נבי העניק לה נוכחות בולטת כדגם תרבותי למחשבה.

אך העניין הזה – על תוקפו – נותר בדרך כלל בשבי ההערצה הרגשית, שצורכת את הדימוי של הכוח היפני לאחר תבוסתו לסין במלחמת 1894-1895 ולאחר מכן לרוסיה במלחמת 1904-1905, מבלי שיפרק את המסלולים הפנימיים שיצרו את אותה ניצחון. השיח הערבי ראה את פרי המייג'י (עידן הרפורמה הקיסרית שהחל בשנת 1868), התעלם מהאדמה שצמחה ממנה.

שלוש מאות שנים שקטות

נקודת המפנה במודעות בונעמאן הגיעה מהטיוטה של ההיסטוריון המרוקאי מוחמד עאיף, שהיא קראה בה בקפידה והפכה את תפיסתו על פיה. מה שסוכם הוא שהתהליך שנקרא "הנס" היה פרי מסלול ארוך שהתבגר על אש שקטה במשך מאות שנים של לידה פנימית, הרחק מכל מגע מקסים עם אירופה או חיקוי לדגמים מוכנים. והשורש שלו נטוע בעידן טוקוגאווה שארך בין 1603 ל-1868, שבו הצטברו层ות של ניסיון בפוליטיקה, מנהלה, חינוך, כלכלה ותרבות, לפני שהניבו את פירותיהם בשנת 1868.

מזה הפוכה התמונה המוכרת על אותה תקופה. במקום להיות עידן רדוד סגור שממתין לזעזוע המערב כדי להתעורר, הוא – לפי קריאת בונעמאן – נהיה סדנה גדולה לבשלה פנימית, שבה מתגבשות המוסדות, מצטברות הניסיונות ומתבגר המודעות התרבותית החדשה. אפילו הבידוד היפני הוא מפרש מחדש כתור "בידוד חכם" ששמר על ריבונות הארץ מבלי לנתק אותה מהעולם.

פרפר תרבותי

כדי לקרב את הפיכה הזו האיטית והעמוקה, בונעמאן לקח מהטבע תמונה שנולדה בדיונים עם המהנדס נור דין ישחב: דגם "הפרפר התרבותי". יפן שיצאה מהמסלול כיצור תרבותי שונה לחלוטין ממה שהייתה, דומה לפרפר כאשר היא עברת מביצה שקטה לזחילת מתמדה, ולאחר מכן לגלם סגור, עד שהיא עפה סוף סוף באופק הפתוח.

והוא רוצה להדגיש כי זו מטפורה מפרשת חושפת, המתבטאת במסורת שמגיעה מצגת קלדונית ללימודים של ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי על עליית תרבויות ונפילתה, ובפילוסופיה של מטפורה אצל הפילוסוף הצרפתי פול ריקור, שהופכת את המטפורה לאמצעי ידע ולא לקישוט דיבור.

והמודל נתמך באופן הבחנה קונספטואלית המציע הספר בין "היכולת התרבותית" ו"ההצלחה התרבותית". הראשון הוא מרכיב ההתעוררות החבוי במודעות האומה, כלומר כוחותיה הנפשיים והאינטלקטואליים המאפשרים לה להתעורר מהכישלונות לאחר כל תבוסה.

והשני הוא השגה פורמלית של כלים לקידום חומריים כאשר מופרדים מהנשמה שמזינה אותם. ובין השניים יש סתירה משמעותית, כי אומה עשויה להגיע לשיא ההצלחה החומרית ומיד היא מתפוגגת.

על הקצב הזה נכתב הספר עצמו. פרקיו הראשונים תואמים את שלב הביצה, שבו נשמר האפשרות התרבותית בבניית המערכת הפוליטית ובניהול הקשרים עם החוץ. הפרקים האמצעיים תואמים את שלב הזחל הארוך, שבו מצטברים החומרים הנדרשים והידע והחינוך והתרבות במשך שני מאות של סבל. ואז מגיע הפרק האחרון כדי למרכז את החוטים במודל ההסברתי שלו, ופותח את הדלת למעבר מהגלם לעוף, כאשר יפן של המייג'י הופכת ליצור תרבותי חדש שמאכסן את זיקתה העמוקה לשורשיה הטוקוגאוית.

כאשר הפטיש הופך לפולחן

החלק השני מקדיש את חללו העמוק למה שמכנה בונעמאן את המבנה הסימבולי, המוסרי והאסתטי של ההתחיה, מתוך הצעה שאומרת כי מוסדות, שווקים ובתי ספר לא פועלים מבלי מערכת רוחנית שמעניקה להם משמעות וטעימה. באופק הזה נפגשים השינטו, הבודהיזם והקונפוציאניזם החדש ותנועת "קוקוגקו" (זרם מחשבתי ששואף לשחרר את המודעות היפנית מהדומיננטיות של התודעה הסינית) ברקמה הדתית המורכבת שיצרה את המוסר של העבודה, המשמעת וההשתייכות.

ממחזון הזה בוקעים פרטים שמשנים את דמות הדת ביפן, הוגה בודהיסטי שהפך את המכה של הפטיש בבנייה לפולחן שמקביל להתבוננות במקדש, ומגמה של מוסר פופולרי שפנתה לסוחר ולאומנח בשפה שעשתה מהעבודה היום-יומית מדינה של הקודש. הקדושה לא נשמרה במקדשים, אלא התפשטה לעסק ולסדנה, והפיקה אדם ממושמע ומודעות קולקטיבית על הזהות.

המראה הערבית

מאחורי כל זה יש שאלה ערבית שלא עוזבת את הספר. בונעמאן לא חוקר את יפן כשלעצמה, אלא כמראה למבוי הסתום הערבי-אסלאמי. והוא בחר "הפיוס בין הזהות והמודרניות" ככניסה, מוזמן את הבחנה של הפילסוף המרוקאי טהא עבד רחמן בין רוח המודרנה ליישומיה המערביים, והסתייע בביטוי של הסופר הלבנוני-צרפתי אמין מעלוף על "הזהות ההורגת" שהשקיעה במלחמות ובעדתיות עד שהפכה למלכודת לכל פרויקט לאומי כולל.

והאופק שבו הוא שואף לשחרר את הדיון הערבי מהדואליות החונקת שמתגלה בעיסוק מול האחר וסגירה על העצמי. יפן בעיניו היא עדות לדרך שלישית, שלקחה אומה כלים מהעולם מבלי לאבד את רוחה, ופתחה את עצמה לשאר מבלי להיפרד משורשיה.

נשאר כי הספר לא מבטיח לקורא תמצית מוכנה להעתקה. הפרפר לא עשוי במעבדה, ולא מורכבים שלביו בהחלט. ואולי זה מה שהקשה ביותר בלמד היפני כפי שבונעמאן קורא אותו: שההתחיה היא סבל על האש השקטה של ההיסטוריה, לא התפוצצות ברגע.

ואילו השאלה שהחזיק תלמידו לפני רבע מאה, עוזבת את הקורא כשהיא השתנתה בידו, משאלה על חוסר מסתורי לשאלה על יכולת ישנונית שממתינה למי שיקיץ אותה.

המקור: الجزيرة