סופר ישראלי חושף את הצביעות של הסיקור: דם שמוקצן בבונדיי ומעוצם בעזה

סאדנאוז - סופר ישראלי מציב את טבח בונדיי בסידני מול הטראגדיה היומית בעזה, וחושף את מנגנון הפעולה של התקשורת והפוליטיקה כאשר זהות הקורבנות שונה.

גדעון לוי משווה במאמרו בעיתון הארץ בין השניים, כדי להבהיר כיצד תשומת לב העולם עברה בפתאומיות מאסונות יומיים בעזה לאירוע בודד כאשר הקורבנות הם יהודים.

הוא מסביר שכאשר היריות הקשיתו בחוף בונדיי במהלך חג יהודי חנוכה, והותירו 15 הרוגים במתקפה מזעזעת שהסעירה את אוסטרליה והעולם, התמונה האחרת התרחשה ברקע ללא מצלמות, אומר לוי, תמונה של אם פלסטינית בחאן יונס שניסתה לנקות את מים הגשם שהציפו את האוהל שלה, היא צועקת וילדיה רועדים מהקור בבגדים הרעועים והקרועים שלהם, אבל איש לא מקשיב לה כי העולם פנה את מבטו הרחק לסידני, כך הוא אומר.

אם הטבח שם "ראוי לגינוי", כמו שאומר הכותב, הגינוי הפך לכלי צביעות וסטנדרטים כפולים שמשתמשים בהם למחוק את הדם הפלסטיני שזורם ללא הפסקה, ההלם העולמי היה מיידי בסידני, אך זה נעלם לגמרי מעזה, שם המוות הפך לחדשות רגילות.

המאמר מבקר את השימוש הפוליטי והפרסומי של הממשלה הישראלית במתקפה, מהאשמות נגד מנהיגים זרים, עד לרמיזות על המוסד, ועד לניצול של שיח "אנטישמיות" כדי לאחד יהודים וישראלים ב"סל רדיפות אחד".

המאמר מוסיף נגיעה חושפת כאשר הוא עוצר ליד ה"גיבור" שהציל יהודים במהלך המתקפה, לפני שמתברר שהוא ערבי סורי, מה שהקשה על הנרטיב השלטוני על "אלימות מוסלמית מלידה", אפילו לרגעים קצרים, עד שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ניסה לדבר על "גבורת היהודים", עד שצפו המידע המביך על זהותו של אחמד אחמד.

לוי מציין שדיונים חזרו במהרה להאשמות אנטישמיות, למרות שמבצעי המתקפה משתייכים לארגון המדינה (דאעש), האויב העיקרי של איראן, מה שהשבית אפילו את השיח להטיל את האשמה על טהראן, וכאן כותב הכותב את המשפט המוחץ ביותר שלו: "איך חבל אם המבצעים היו פלסטינים... הפרופגנדה הייתה קלה יותר והכוחות היו גדולים יותר".

היו שם שני רוצחים בחוף בונדיי, כפי שאומר הכותב, בעוד שבעזה עומדים מאחור את הטבח מדינה וצבא שלמים, כשלא פחות מ-36 בני אדם, מתוכם 18 ילדים, נטבחו בהתקפה שביצעו כוחות ישראליים במאי האחרון על בית ספר בבית חנון, ולא היה זה אלא טבח נוסף בין רבים מהטבחים הדומים בעזה.

בעוד שהפלסטינים מכתיבים מ tents ההרוסות שלהם אל עולם עסוק בהלם רחוק, כפי שאומר לוי בפסקתו האחרונה, מה שקרה מגשימים את התמונה המחפירה ביותר של הסטנדרטים הכפולים: דם שנחשב לטראגדיה קוסמית, ודם אחר שמושאר להתייבש בשקט.

מקור: הארץ